כתיבת אוטוביוגרפיה - אני כותב משמע אני מרגיש

מאת אסנת גזית, שורשים תיעוד משפחתי

גם בכתיבת אוטוביוגרפיה בתחילה יש תמיד את "חרדת הדף הלבן". אין להתעכב ולשהות בה יתר על המידה, פשוט לא כדאי. התחברו לתחושה המפעמת ביד, כאן ועכשיו, ותנו לה, ליד, "לרוץ", להשלים את מלאכת הנפש, בשלל דימויים וסמלים – להבהיר לכם דבר מה אודות חייכם, לשלוף אתכם מביצה טובענית של התלבטויות, לאחות ולרפא פצעים פתוחים.

הסופר עמוס עוז אמר פעם כי "יצירה נולדת מתוך פצע". הכתיבה מאפשרת הענקת משמעות לאירוע מכאיב וטראומטי. היא עושה זאת אף אם האירוע אינו אמיתי... במחקר שנערך ב-1996 התגלה שלאנשים אשר נדרשו לכתוב על אירוע טראומטי כלשהו שפקד אותם – בין אם בדמיון ובין אם במציאות – נרשמו פחות ביקורים אצל רופא המשפחה שלהם, בהשוואה לאנשים שנדרשו לכתוב על נושא נייטרלי.

כך התחלתי גם אני לכתוב, עם פטירתה של כלבת המשפחה בייסורי מחלה, בהיותי כבת 10. התרוצצתי בבית בוכה, לא יודעת את נפשי הצעירה, כאשר אמי הגיחה לפתע מקצה המסדרון ובידה מחברת חומה, עפרון ארוך ומחדד. "קחי!" ציוותה עליי, "כתבי כל מה שאת מרגישה, כל מה שאת רוצה, כל מה שאת זוכרת". לא הבנתי אז, חשדתי שהיא מנסה להתנער מ"בלבולי המוח" שלי, ואכן הלכתי להסתגר בחדרי עם הציוד החדש שמסרה בידי. מאוחר יותר, כשסיימתי להכין את שיעורי הבית, זה שוב הכה בי – היעדרו של טיול הערב עם הכלבה האהובה, בדיוק בשעה זו. אחר כך, במסגרת תפקידי, נהגתי לשפוך את תערובת המזון אל קערת הברזל, ונהניתי להתבונן בה מכרסמת עד תום וממרקת את שולי הקערה בלשון ענקית וורודה. הדמעות שטפו את פניי הקטנות, כמה עצוב לאבד חברה אמיתית! -תמיד שם לצדי, בלי ריב או "ברוגז", תמיד צוהלת בבואי ועוטפת אותי באהבתה החמה - איך אפשר להכיל בכלל אובדן כזה? וכמה זיכרונות מתוקים שהותירה בי –אם חלילה אשכח, איך אוכל להתנחם ומי יידע שהייתה פעם יצורה פלאית מעין זו? אסור שזה יקרה! חיש משכתי אליי את מחברת השורות חומת המעטפת ביד אחת, וכבר העיפרון משייט באצבעותיי הקטנות, מפליג אל נפלאותיה של ידידת הנפש זהובת הזנב, שהלכה ממני לתמיד.

ומאז רכשתי ידידה חדשה, נאמנה לא פחות: הכתיבה. וכמו בין ידידים בשר ודם, גם היא נבחנה ברגעי משבר, ונתגלתה כיעילה, תומכת, יודעת לשים עבורי את המילים הנכונות בזמן הנכון, לשרטט תהליכים, לסמן את המזיק לי, המרעיל את נפשי, לצד היקר והאהוב שיש לטפח, לפתוח דרכים חדשות, והכי חשוב – תמיד לכשכש בזנב עפרונה – הנני כאן, בשבילך. בכל עת בה תחפצי.

ביקורו של המבקר

אויב מר, המבקש לסכסך ולהעיב על ידידות זו הינו "השואף למושלמות" הפנימי שלנו, מבקר מרושע ונצחי - צנזור השוכן בצד השמאלי של מוחנו ושולח זרם רציף של הערות חתרניות, המתחזות לעתים קרובות כאמת.

ישנן גם טכניקות, המסייעות מאוד להשיב לו מלחמה ולפתוח את השסתום בימים בהם היד כבדה משלשלאות תחושת אי המסוגלות. אחת היעילות שבהן צוינה בספר "דרך האמן", מאת התסריטאית והמחזאית האמריקנית, ג'וליה קמרון, אשר הפך בסיס לסדנאות לפיתוח היצירתיות, בארץ ובעולם.

דפי בוקר הינם שלושה דפים כתובים ביד, זמן קצרצר לאחר שעת היקיצה, מדי יום ביומו - בין שרידי החלומות למטלות היום החדש. העיקרון המנחה הוא לכתוב מהר, מבלי להרים את כלי הכתיבה מן הדף ומבלי לקרוא את הכתוב. תוכנם הוא אך ורק זרם התודעה: "אלוהים אדירים, עוד בוקר! אין לי כלום מה לכתוב. צריך לכבס את הווילונות. האם הורדתי את הכביסה אתמול? בלה, בלה, בלה..." ניתן גם לקרוא לדפי הבוקר בשם אחר – ניקוז מוח, מכיוון שזהו תפקידם העיקרי. אין דרך לא נכונה לעשות אותם. אנחנו נוטים לבקר את עצמנו ללא רחמים, כקורבנותיו של אותו צנזור פנימי השוכן בכולנו, אשר תמיד יאמר דברים "נפלאים ומרוממי רוח" כגון: "לזאת את קוראת כתיבה? זו בדיחה שערורייתית ממש!" או "אתה לא יכול אפילו לפסק נכון. אם לא עשית את זה עד היום - לעולם לא תעשה זאת. אפילו לכתוב בלי שגיאות אינך יכול, אז מה גורם לך לחשוב שאתה יצירתי בכלל?" וכו' וכו'.

גם הוא תמיד יהיה שם. אך עם הזמן, הדילוג מעל המשוכות שהוא מציב בדרכנו, בדמותן של שיפוטיות והטלת ספק, ייהפך אפילו לסוג של ריקוד... החשוב מכל הוא התמדה, תוך הבנת משמעות תרומתה של הכתיבה לשלוות רוחנו, כשהאצבעות, המניעות את העט או העיפרון או מתרוצצות על המקלדת, מיטיבות - כסייסמוגרף רגיש מאין כמותו - לטוות את תנודות הנפש.