הגל הראשון של כתיבת ספר זכרונות התחיל בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הביטחון העצמי המקדש את 'היהודי החדש' ההרואי, הלא גלותי, נסדק. החלה התעניינות בעבר. גם מותם של חיילים, רבים מהם בנים של ניצולי שואה, הביא להתעניינות בדרכי ההתמודדות של הניצולים עם אבל, שכול ואובדן.

עדויות שנתנו הניצולים במשפטי אייכמן ודמיאניוק הביאו איתו גל עצום של כתיבת ביוגרפיות. הניצולים, רבים מהם שכבר הגיעו לגיל הזהב, עלו על דוכן העדים, וסיפרו בקול רועד, חנוק מכאב, את הסיפור האישי שלהם. העדויות האלו שסופרו בפומבי נתנו לגיטימציה חברתית לספר את מה שחוו ואף עודדו אותם לעבר כתיבת ביוגרפיה.

שינוי נוסף שחל בשלושים שנה: אותם ניצולים, עקורים, שהגיעו במצב של שבר כלי, השתקמו והקימו משפחה. היום, בגיל הזהב, רבים מהם רווים נחת: הם הקימו עסקים משגשגים, בנו את עצמם יש מאין, ולאחר שהתבססו מבחינה כלכלית, התפנו להנחיל לצאצאיהם גם את מאורעות השואה.

אחרי שהגיעו לגיל הזהב והפכו סבא וסבתא, הם חשים חובה ואחריות להעביר את המסר דווקא לנכדים, הדור שנולד וגדל הרחק מאימת השואה.

"כתבתי את סיפור חיי בצורה מתומצתת מאוד ובשפה קלה, על מנת שילדיי, נכדיי והנינים שלי יכירו טוב יותר את הסבא שלהם ואת כל מה שעבר, ואולי גם ילמדו מזה משהו. בתקווה ובתפילה שאתם, בני משפחתי, תחיו רק חיים טובים ומאושרים."(מתוך סיפור חיי, הוצאת דפי חיים, 2008)

אבל לא רק בקרב ניצולי שואה. הצורך לכתוב ספר זכרונות ולהוציא לאור ספר זיכרונות התעורר והתפשט גם בקרב פליטים וחלוצים, שעלו בדרך-לא-דרך מכל הגלויות, מפרס, ממרוקו או ממצרים. באמצעות מבריחים הם חצו גבולות והסתננו לארץ תוך סיכון רב, וכשהגיעו לבסוף לארץ המובטחת, מה רבה הייתה אכזבתם: לא חלב ודבש מצאו כאן, אלא די.די.טי וקדחת, עוני ומחסור.

"המפגש עם תושבי הארץ היה מאכזב. בעברית טבולה ברוסית שאלו אותנו הנוטרים מי אנחנו ומאיפה באנו, ואנחנו השבנו להם בשפות שידענו: פרסית, אפגנית וקצת עברית שלמדנו מספרי הקודש. ..

לאחר שיחה קצרה הבינו הנוטרים שאנחנו יהודים , עולים חדשים, שחצו את הגבול באופן לא חוקי, והם הפנו אותנו לסככה ענקית השייכת לקיבוץ כפר גלעדי. הסככה הייתה בשלבי הקמה ונועדה לקלוט את זרם הפליטים שכמונו הגיעו לארץ בגניבה דרך גבול הלבנון...

פרסנו את השמיכות הרטובות שלנו על הקרקע ושכבנו עליהן בבגדינו הרטובים והמטונפים מהמסע... "(מתוך זר סיפורי חיים, הוצאת דפי חיים, 2007)

ואולם לא פעם מתעורר הצורך בקרב בני גיל הזהב לכתוב זיכרונות בעקבות הנכדים ששואלים שאלות ומתחילים להתעניין בעברם של סבא וסבתא.

"נכדי הוא שדרבן אותי. פעם, כשביקר אצלנו, ראה את התצלום המופיע על העלון שהפיק בית הספר לזכרם של הנופלים. באותו עלון סיפרו הלוחמים, ואני ביניהם, על קורות הקרבות ועל אופן נפילתם של החללים, והנכד שלי נתן בי מבט מלא תוכחה ואמר: "תגיד, סבא, לילדים אחרים אתה יכול לספר, ולנכדים שלך אתה לא מספר?"

לבקשה מעין זו, לא יכולתי לסרב. התיישבתי לכתוב ולתאר, כמידת הבנתי את התקופה ההיסטורית, ובמידת יכולתי לשחזר את עברי, ולו למען ילדיי ונכדיי ולמען כל בני משפחתי..."(מתוך זר סיפורי חיים, הוצאת דפי חיים, 2007)