איך כתיבת זכרונות הפכה לטרנד?

בשנים האחרונות הפכו ספרי זיכרונות לטרנד של ממש. דומה שכולם, בייחוד בני גיל הזהב, כותבים את סיפור חייהם. והתחום הזה, של כתיבת זיכרונות אישיים היא פופולרית ונפוצה עד כדי, שגם ספרי זיכרונות הפכו ז'אנר בפני עצמם.

"הלכנו בין שלושים לארבעים קילומטרים ביום, בקור מקפיא. מדי פעם ירד גשם או שלג, ואנחנו בוססנו בבוץ, בלי אוכל, בלי בגדים, ובלי מים. הנעלים כבר איבדו מזמן את הסוליות שלהם, ובמקום גרביים השתמשנו בסמרטוטים שקיפלנו וריפדנו בהם את הנעליים. בערב הגענו לאיזה כפר. שלחו אותנו לישון על הארץ. שכבתי על הגב, רעב חולה ותשוש והבטחתי לעצמי שאם אצא מזה חי, אני מוכרח לספר את מה שעברתי." (מתוך ספר זכרונות על הנסים – סיפורם של אודים מוצלים, הוצאת דפי חיים, 2007)

כל זה קרה בדצמבר 1944, ואולם הסיפור האישי והזיכרונות יצאו לאור רק בדצמבר 2007, באיחור של שישים ושלוש שנה.

מדוע? מה גרם לעיכוב בכתיבת ספר זכרונות ומה הביא להתעוררות דווקא בשנים האחרונות? מה קרה שאנשים החלו לחשוב על כתיבת ביוגרפיה רק לאחרונה?

"עד היום, אפילו שחלפו עשרות שנים מאז שראיתיו לאחרונה, דמותו של אבי חרוטה עדיין בזיכרוני. כשאני עוצמת את עיניי, אני יכולה לראות היטב את פניו הנאות, עטורות זקן לבן ארוך ואת עניו החומות הטובות..."(מתוך ספר זכרונות בין פולין לפלסטין, הוצאת דפי חיים, 2007)

הסיבה הראשונה לעיכוב בכתיבת ספר זכרונות היא שבתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהניצולים יצאו מן התופת ומוראות השואה נחשפו, אף אחד לא רצה לדבר, ואף אחד לא רצה לשמוע על כך.

"פגשנו אנשים שלא ראינו מאז פרצה המלחמה. הם שרדו את הזוועות, נשארו בחיים, אך התהלכו כמתים, אדישים לעצמם ולזולתם, מנוכרים, נטולי חיים. שאלו זה את זה 'מה שלומך?' וענו זה לזה 'בסדר'. כל אחד פטר את עצמו בתשובה סתמית ועבר לסדר היום, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו התראינו רק לפני יומיים.

אנשים הפכו מנוכרים זה לזה עד כדי אטימות. הם לא שאלו מה קרה, אולי מפני שלא רצו לדעת, אולי מפני שלא יכלו להכיל את גודל הזוועה. הם רצו פשוט להדחיק, לשכוח, כאילו כל מה שעברנו לא היה אלא חלום בלהות..."(מתוך ספר זכרונות על הנסים, הוצאת דפי חיים, 2007)

אותם פליטים, ניצולים ועקורים שעלו מאירופה שנה או שנתיים לאחר מלחמת העולם השנייה , הגיעו ישר למלחמה אחרת, מלחמת העצמאות. רבים מהם קיבלו רובים ונשלחו לשדה הקרב. זה היה מצב חירום. שהיישוב בארץ מנה כשש מאות אלף איש ונאלץ להדוף פלישה של צבאות ערב. במצב כזה של מלחמת קיום, לאף אחד לא היה זמן להתעסק ברגשות ובכתיבת ספר זכרונות. גם לא הייתה מודעות שיש צורך לדבר על חוויות ולעבד טראומות. הכול הודחק.

יתרה מכך, תושבי הארץ היהודים, ניסו ליצור זן של 'יהודי חדש', והם ראו בניצולים "צאן מובל לטבח". היחס המשפיל המתנשא כלפי הפליטים לא יצר שום רצון לכתוב ספר זכרונות או להנציח, אלא להפך, להדחיק ולשכוח.