ריקודים: חובה נעימה?

היום, כשאתם הולכים לחתונה, יש מן חוק בלתי כתוב של אירועים שאומר שצריך לשמח את החתן והכלה ולהצטרף אליהם בזמן ריקודים. אירועים הם בדרך כלל זהים, ומיד עם סיום הסלואו, שבו החתן והכלה רקדו לצלילי שיר מתקתק ודביק עד כדי אימה, יתחיל שיר מקפיץ ומזמין, ואתם בתור חברים/מכרים לעבודה/בני משפחה של החתן והכלה, מחויבים להסתער על הרחבה הריקה, למחוא כפיים מסביב לזוג, לפזז סביבם לעשות להם שמח. זו מצווה לשמח את החתן והכלה –זה הרי כל הרעיון של אירועים. בני המשפחה הקרובה, ובמיוחד האחים של החתן/כלה, הם הראשונים שקופצים מיד לרחבה, כדי להקל על המבוכה של החתן-כלה שעומדים בתוך הרחבה הקירחת והריקה ולא יודעים מה לעשות עם עצמם. אם בני הזוג לא ממש רגילים לרקוד, אז בכלל הם ירגישו נבוכים שאין אף אחד מלבדם ברחבה וכל המבטים מסביב הם אך ורק עליהם. אבל לא תמיד רחבת הריקודים של אירועים מתמלאת מיד בחבר'ה צעירים, שיכורים קלות ותוססים, ואין דבר יותר מעורר רחמים ועצוב מכלה וחתן שבערב חתונתם המרגש עומדים במיטב מחלצותיהם על רחבת ריקודים שוממה וכמעט ריקה לגמרי, כשהאנשים היחידים שנמצאים בה בני המשפחה, וגם זה בקושי, כי רובם עסוקים בלשבת ליד השולחנות ולהחמיץ פנים. אירועים מסוג אלה תמיד משאירים טעם של ערב שהשתבש, גם לזוג המתחתן וגם לאורחים שבאו. אירועים וגם ריקודים המתקיימים בהם הם לעולם לא נחלת הכלל, ותמיד, אבל תמיד, יהיו אורחים שישבו במשך כל הערב לצד השולחנות עם פרצופים סובלים וחמורי סבר, ולא יקומו אפילו לרגע מהשולחן, כאילו ישבנם דבוק לכיסא בדבק מגע. נדמה שהם ממש התחתנו עם השולחן והמפית ונשבעו להם אמונים. חתן וכלה לעולם לא שוכחים אורח שעשה פרצוף ולא הצטרף לשמחת אירועים. גם אם יש להם 600 אורחים, הם יזכרו גם יזכרו איך מי השתתף בשמחה, ריקודים, ומי לא. אחרי שהאופוריה של החתונה תישכח ותירגע, יהיה להם שפע של זמן לעשות חשבונות, ולא רק חשבונות של לבדוק כמה כסף הביא כל אורח, אלא גם מידת מעורבותו אם בכלל בשמחת החתונה. מי בא לנשק ולברך את החתן והכלה אחרי שהכוס נשברה, מי בא לרחבת ריקודים ורקד כל הערב. מי הגיע רק כדי לסמן 'וי' ברשימת החובות המעצבנות, שם צ'ק, וברח עוד לפני שהשעה אחת עשרה בלילה הופיעה בשעון. כמובן, אם מדובר באורחים מבוגרים, אפשר להבין שהם קצת נבוכים לפזז ליד כל הצעירים השיכורים. אבל אם אלה חבר'ה צעירים, אנרגטיים, אז אין סיבה שהם לא יצטרפו לרחבת ריקודים. אחרי הכול, ריקודים זה כיף, זה אקט משחרר, ומי שמטיל וטו עליהם נידון לישיבה של שעות ארוכות לצד השולחן ולשיחות נמוסין עם השכן שלצידו, שהן בלתי אפשרויות, עם כל הרעש והמוזיקה ברקע.