"זמן הוא לא העניין" - על ספר השירה נעורים מאת רון דהן

"זמן הוא לא העניין"

רון דהן, בספר השירה השני שלו, "נעורים", (קדם לו "הגעגוע של קין", גוונים, 2011) חותר תחת תפיסת הנעורים כתקופת ההתבגרות המקובלת, בין גילאי 12-18 פחות או יותר, ומציע כרונולוגיה אחרת: "הנעורים האמיתיים שלי החלו לאחר הצבא והסתיימו/במלחמת לבנון השנייה" (עמ' 6).

על פי כרונולוגיה זו, הספר פורש בפנינו שני נרטיבים, ומספר במחזור של שלושים וחמישה שירים, שני סיפורים: סיפור הנעורים שהתחילו לאחר הצבא וקיבלו ביטוי בנדודי הדובר בעולם, בחוויות פסיכדליות שעבר, בהתפתחות התודעה ויכולת ההתבוננות, והסיפור השני, המקביל, מתרחש בזמן מלחמת לבנון השנייה, היכן שהסתלקו  הנעורים ופינו את מקומם למוות.    

"שירי הנעורים האמיתיים" מונחים ליד "שירי המלחמה", והצמידות הזו יוצרת חווית קריאה מרתקת של שירה מרגשת, נקייה ופרוזאית שמספרת שני סיפורים שאמורים להיות שונים בתכלית זה מזה אך מתכתבים וזולגים אחד אל השני, כששתי הדמויות המרכזיות (הדובר, ובחור בשם ניר) מאחדות את שני הסיפורים לכדי סיפור מארגן אחד.                          

שירי המלחמה של דהן פרוזאיים מאד:

 "הכפר מרכבה שרוף ומופצץ כמו בסרט מלחמה./ וכמו בסרט מלחמה/ יש את ההוא שסוחב ג'ריקן כבד על גבו/ וההוא עם סגריה בין השינים/ וההוא שקוראים לו ניר/ וההוא שהולך למות ולא יודע על כך אז הוא מרשה לעצמו/ להיזכר איך פעם" (עמ' 18),

נעדרי גבורה לחלוטין: "בגלגול הזה אני מילואימניק מפוחד/ שמסתתר מאחורי הבית ומקווה/ שאף אחד לא רואה אותו."

מתארים מלחמה כ- "אימה ארוכה, מתמשכת, אינסופית,"  וכ- "געגועי המוות אל עצמו",

ולמרות זאת, פיכחונו של הדובר מזכיר לו שאולי התבוסה הגדולה היא ההכרה שהמלחמה תסתיים, והחיים שחזקים יותר אפילו מהמוות, ימשיכו מעצמם: "עוד רגע קט, ינשוף הזמן את המלחמה אל מעבר לגבול/ ונשכח את דופק המוות הולם ברקה/ ואת הלא-יכול-להיות קורה/ ושוב קורה".                                                                                           

אם במלחמה, הכל קורס אל תוך זמן קצר שבו נחרצים גורלות והתזמון המדויק יקבע מי לחיים ומי למוות, בשירי הנעורים "זמן הוא לא העניין." הם נעים במרחב נטול זמן וככזה - נטול מגבלות. הדובר לומד מחברו ניר את הדברים החשובים באמת ומתעד אותם: "ניר מלמד אותי מה חשוב/ באמת:/ אל. אס. די  מורידים שם שורה קוקאין/ רעידות של אקסטזי עם הרבה מסטיקים/ עדיף לבלוע אופיום מלעשן אותו/ 'כשאתה גמור באמת, לך תשתין ביער, זה מאפס'/ ומשפחה. הכי חשוב זה משפחה" (עמ' 7).                                  הדובר וניר משוטטים תלושים בעולם: "בבוקר התעוררתי על החוף, ערום/ לידי שכבה מישהי שלא הצלחתי לזהות/ ומאחורי צחק היער ושיחק עם קרני השמש,"(עמ' 15) אך כל כמה שירים מגיעה רשימה מפוכחת לגבי האל. אס. די והשפעותיו, כאילו מתנתק הדובר מחוויית הנעורים הטרנסנדנטית ונכנע לאותו מבט חסר רחמים שנתקלנו בו בשירי המלחמה, "אני מניח מלחמה בבסיס התודעה/ אני מניח הפסד/ אני מניח מוות/ אל. אס. די מחיר מלא:/ דימום קצוב של אי נחת./ (אבל ניר רוקד בלי הפסקה)" (עמ' 17).  

גם בהווה הנצחי של הנעורים מחלחלת ההכרה במגבלת הזמן: "המלחמה האמיתית היא לארגן את הזמן כך שלא ייזל/ מעבר למה שאני יכול לשאת/ זה לא שאני מתנגד להישאר בהווה נצחי אבל הגוף קורס/ מעייפות וכימיקלים" (עמ' 21). גם אם המרחב אינסופי והזמן הוא לא העניין, הגוף, אותו גוף שבזמן מלחמה הופך מחי למת בשתי דקות: "פני המת/ לא הזכיר לי דבר/ מלבד המת – חי/ (אני מוכן להישבע שלפני שתי דקות ראיתי אותו משתין/ מתחת לעץ הזית/ פניו מוארים בהקלה)", (עמ' 30),  הוא זה שיכתיב בסופו של דבר את הטון ואת הקצב. הדובר יודע, כפי שיודעים כל המפוכחים, שלנעורים יש סוף והוא קרוב, וככל שמתקרב הספר אל סיומו, מתקרבים ניר והדובר הביתה -  מהמזרח הם עוברים לאירופה "ישבנו תחת גשר אבן מקומר/ והסתתרנו מפני הגשם./ ניסע לאמסטרדם, אמר ניר, ונעשן את כל הכסף שנשאר./ ומה אז, שאלתי, /נחזור הביתה, אמר, תרשם לאוניברסיטה ותלמד ספרות/ הגיע הזמן" (עמ' 34). הזמן שוב חוזר לשחק תפקיד מרכזי, והדובר מרגיש שהוא נוזל בין ידיו כמו מים שנשפכים מג'ריקן ותיכף יגמרו: "אני רוקם את הסיפור שאיני יכול לכתוב/ עוד רגע קט, כל זה יעלם {...}/ כיצד נחזור הביתה?/ כיצד נצטמצם לממדי חדר ילדותנו?/  כיצד נעשה מילואים?"                                          

בסופו של דבר, נותרו אצל הדובר פצעי נעורים מהאל. אס .די ופצעי בגרות מהמלחמה אך למרות שהדובר מוכן לשלם את מחיר הסמים: "ניר אומר שאכלנו אותה./ שעישנו יותר מדי סמים/ שהדור הזה דפוק/ ושנשלם מחיר כבד כולנו.{...}/ לא ידעתי אז מה המחיר/ אבל הייתי מוכן לשלם אותו" (עמ' 32), את מחיר המלחמה הוא מעולם לא אמר שהוא מוכן לשלם ועל כן והוא מציע, רגע לפני סוף הספר "אל. אס די שורה תחתונה:/ הישארו ברחם הדלוק של הנעורים/ במי השפיר של השלכת הקדושה/ מחר תפרוץ מלחמה/ מישהו יכבה את המוסיקה וידליק את הלילה/ שמרו נפשותיכם/ (אתם בסך הכל גוף שעלול להיפצע ולהיוותר שרוע בפינת הגן/  מאחורי אבן גדולה, חשוף למות, עד שמישהו ימצא אתכם)".

הספר יצא בהוצאה עצמית, תוך קמפיין חשוף ומטריד לגבי תעשיית הספרים בישראל והסכום המגוחך אותו דורשות הוצאות הספרים ממשוררים שאינם מפרנסים מכתיבתם. האם אנו עדים למהפכה של ממש? עוד מוקדם לדעת.

אודות מחבר המאמר

ספר השירה נעורים נמכר בסכום זעום של 30 שקלים בלבד. מעוניינים לרכוש? כנסו לעמוד הרכישה