מכשפות במבצר שוני, טיול ואגדה בחוטם הכרמל

בחוטם הכרמל תגלו מבצר מרהיב ובו תיאטרון רומי עתיק ובריכות רחצה מקושטות ציורי פסיפס. מני נחמן עם הצעה לטיול ואגדה בכרמל.

בנקודה הדרומית ביותר בכרמל, זו המכונה במפות חוטם הכרמל, נמצא מבצר ששוחזר ונבנה בתקופת הרומאים. המבנה, המכונה מבצר שוני, נבנה לשם הגנה על מקורות המים שהפרו את קיסריה, וכן היווה מקור שליטה על מערכת מים משוכללת שכללה תעלות ומנהרות תת קרקעיות (פרויקט מי-קדם) ואמת המים המפוארת (האקוודוט). שרידיה של אמת המים ניכרים עד היום.

חפירות ארכיאולוגיות שנעשו במבצר חשפו תיאטרון רומי מרהיב הכולל בריכות רחצה מקושטות בציורים רבים של חגיגות מים ופוריות. כאשר נטשו הרומאים את האיזור, השתמשו הביזנטים במקום כבית בד לייצור ולאחסון שמן זית. אחרי הביזנטים, הגיעו הצלבנים אשר בנו מחדש את המבצר והעניקו לו כבוד גם בכך שהעניקו לו את שמה של אימו של ישו - קסל סנטה מריה. זמן קצר לאחר מכן נכבשה ישראל על ידי הוטרקים. המבנה שאנו מכירים כיום נבנה על ידי הטורקים 20 שנה לפני כן.‎ מי שאחראי על המבצר כיום הם קקל הם הפעילו בתיאטרון העתיק מופעי מוזיקה ובגינה הניחו פסלים. בלילה במבצר ניתן לראות אורות לפידים, המקנים לפסלים חיות של ממש.

האגדה על מבצר שוני

לפני שנים רבות נבנה ארמון יפה בראש הגבעה על ידי מלך ששלט באיזור. סביב הארמון, שתלו גנים ובנו בורות מים הקיימים עד היום. עברו שנים, הממלכה התפרקה, הארמון נינטש ומי שהתגורר במקום זה היו שלוש מכשפות זקנות.   בלילות הירח היו נאספות להן המכשפות ומערבבות בסיר תערובות קסם שלקחו מספר כשפים גדול וישן שהיה ברשותן. למחייתן היו רוקחות חתיכות זהב ובכך משלמות לאיכרים מהכפר הסמוך עבור מזון. אחד מנערי הכפר היה שון, בחור שבלט בצעירותו ומשקפיים לאפו. אמו הייתה קוראת לו שוני, וכדרכם של נערים הם היו מציקים לו ומחקים את קריאתה של אימו. הרצון להוכיח לחבורה את אומץ ליבו ניקר בו, כאשר הלילה ירד שון יצא מהכפר באפלה אל מבצר המכשפות. הוא טיפס על ענף עץ השקמה הקרוב לחומה וקפץ פנימה.

בשקט פסע שון בחצר הפנימית ומצא שם סיר ובו שאריות נוזל סמיך ומצחין מעל המדורה הדועכת. את ספר הקסמים ראה מונח על אבן. לקח שון את הספר כהוכחה לאומץ ליבו ומיהר לטפס החוצה כשידו האחת אוחזת בספר. מאחר והיה חשוך והספר שלקח היה כבד, הוא מעד ונפל לתוך אחד מבורות המבצר.

כשהשחר הפציע, כשגילו המכשפות את הגניבה לא היה קץ לכעסן. הן מילמלו קללות נוראיות, פיהן יצרו עננים שחורים והחשיכו את היום וקולות הרעמים הפחידו את החיות שמיהרו להיחבא ביער.

אודות מחבר המאמר

מני נחמן, טיולים ואגדות