פיצויים לנאשם שזוכה - דיני נזיקין

במקרה זה, המערער, זוכה בביהמ"ש המחוזי מאשמת הריגה ומאשמת חבלה בכוונה מחמירה ולאחר שזוכה, הגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לפיצוי בגין מעצרו והוצאות מכוח ס' 80 לחוק העונשין.

פרטי המקרה: המערער, אשר הינו עו"ד במקצועו, יצא בערב ליישוב דבוריה בכדי לפגוש אדם אשר כינה עצמו בשם "אבו מחמוד" משהגיע למקום, חיפש את ביתו של הלה ומשנמסר לו כי אין בכל הסביבה אדם העונה לשם "אבו מחמוד" חזר חזרה למכוניתו, אולם עת פתח את דלת מכוניתו, תקפו אותו שלושה גברים, המערער, הוציא אקדח (אשר נשא ברישיון) וירה לעבר התוקפים. אחד נהרג ושנים אחרים נפצעו קשה. מיד לאחר האירוע הסגיר עצמו למשטרה  והיה עצור למשך 3 שבועות עד להגשת כתב האישום אשר ממנו זוכה. המערער טען להגנה עצמית וטענתו התקבלה לפי סעיף 34 י לחוק העונשין ("הגנה עצמית").

לאחר הזיכוי, הוגש לביהמ"ש המחוזי בקשה לפיצוי בגין ימי המעצר והוצאות משפט מכוח סעיף 80 (א) לחוק העונשין.

ע"פ סעיף 80 (א) לחוק העונשין ישנן שתי חלופות המזכות בתשלום פיצויים מאוצר המדינה:

א-     שלא היה ייסוד לאשמה- המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו הוא: האם בהינתן התשתית הראייתית, היה תובע סביר מגיש כתב אישום (השימוש בעילה זו נעשה במקרים חריגים בלבד, מקום בו הזיכוי היה "ידוע מראש")

ב-      נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי- בגדר עילה זו מצוי שיקול דעת רחב לביהמ"ש אולם, בבואו של ביהמ"ש לדון בחלופה זו עליו לשקול מס' רב של שיקולים וביניהם שיקולים הכוללים את "טיב הזיכוי", הטעמים לזיכוי ומצבו של המערער.

ביהמ"ש המחוזי טען כי אף אחת מבין החלופות אינן מתקיימות במקרה דנן, ראשית, ביהמ"ש המחוזי טען  לעניין חלופה א- "שלא היה ייסוד לאשמה" – אינה מתקיימת במקרה זה, היות וכן היה ייסוד לאשמה, ההחלטה להעמיד לדין את המערער על סמך חומר הראיות בתיק היתה סבירה, זיכויו התאפשר לאחר שמיעת הראיות וכי הוא זוכה מתוך טענה להגנה עצמית, כמו כן, התנהלות הפרקליטות והמשטרה היתה ללא דופי.

לעניין חלופה ב- "נסיבות אחרות"- המערער טען כי: "חייו אינם חיים" מאז אותה הפרשה והוא אינו יכול לחזור לכפרו לעולם. ביהמ"ש טען כי אין בסיבה זו משום נסיבות מיוחדות הקשורות לכתב האישום וזאת היות מצבו האישי של המערער נובע מן האירוע האלים אותו עבר והוא אינו יכול לחזור לכפרו בגלל הירי שביצע ולא מפאת הגשת כתב האישום  אשר הוגש ועל כן, אין מקום לפצותו.  לאור האמור, דחה ביהמ"ש המחוזי את בקשתו לפיצוי של המערער ומכאן ערעורו לביהמ"ש העליון.

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי: במקרה דנן, לא מתקיימת חלופה א', היה ייסוד לאשמה אשר התבררה בביהמ"ש. חלופה ב' – נסיבות אחרות- מתקיימת בחלקה, מצבו של המערער ונסיבותיו האישיות מצערות מאוד, אך אינן ברות פיצוי והנזק איננו "יתום" יש לנזקו זה   "אבות", המערער רשאי לתבוע בנזיקין את תוקפיו. והוצאותיו אין בהם כדי להביא לפיצוי מקופת המדינה.

אולם, לעניין הזיכוי המוחלט של המערער, מצא ביהמ"ש סיבות לפיצוי ונשען על פס"ד רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 294,303. בפס"ד זה, ברוב דעות נקבע כי פרשנותו הראויה של הסעיף נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו  וחוק יסוד: חופש העיסוק ומורה כי זיכוי מוחלט מן האשמה – להבדיל מזיכוי מחמת הספק- מצדיק ככלל, תשלום לנאשם בשל הוצאות הגנה, וכן פיצויים בשל מעצר או מאסר. החלטה זו רוככה וכיום לא מספיק שיזוכה "זיכוי מוחלט". הטעמים "לזיכוי מוחלט" יהוו שיקול חשוב ביותר. זאת, כאשר באים להכריע, על בית המשפט לראות האם באמת ובתמים נעשה לאדם עוול שעל המדינה לפצותו ולשם כך, יש לשים לב לחלוקה בעניין "זיכוי מוחלט"- האם הזיכוי הוא בחזקת "פטור" – מלשון "פטור אבל אסור" שבדיני שבת (בבלי שבת ג' א') ומעין "הגנה עצמית פוטרת", או בחזקת "צידוק"-  מלשון מעשה מוצדק ומעין "הגנה עצמית מוצדקת" (בנסיבות העניין כמובן).

ההבדל המהותי בין השתיים הינו בבסיסו הבדל מוסרי, בעוד "שבצידוק" המעשה הינו "טוב" ונכון מבחינה מוסרית,  ואילו כאשר מדובר ב"פטור" המעשה עדיין נתפס "כרע" בעיני החברה, גם באותן נסיבות המיוחדות המביאות לאותו הפטור.

במקרה דנן, בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער בחלקו, ופסק לו פיצוי אך ורק לעניין "הנסיבות המיוחדות"- ולאור הזיכוי המוחלט והצודק של המערער.

ד"ר דוד סער, עו"ד

למידע נוסף בנושא עורכי דין - דיני נזיקין בקרו באתר מה הסיכוי - עורכי דין עונים על שלות

אודות מחבר המאמר

yaeloosh