אומנות וכללים

כבר זמן רב אני רוצה לדון ביחס שבן גבולות לחופש באומנות. יש לנו את הפנטזייה שבאומנות הכל מותר ,הכל אפשרי,אין צורך בהגדרות ,בכללים או בגבולות -פיסול,ציור ("כשקושרים אותי אני הכי חופשיה").

אין דבר שמשתק תלמידים יותר מצ'ק פתוח (חרדת הדף הריק), מ'תעשה מה שאתה רוצה'.  אנחנו צריכים מגבלות ("חופש הוא רק מילה אחרת ל'אין מה להפסיד' " אמר כריס הגדול). ככל שהמגבלות גדולות יותר (עד גבול מסויים)אתה יותר יצירתי. (ימי כיף).

זה חוק טבע שתקף באופן חזק יותר בארץ ישראל. זוהי פינה מאזוכיסטית קטנה בקצה הצפון מזרחי של כל אחד מאיתנו.

הנה הסתכלו על אומנות התאטרון, או על הנגינה הקלאסית,או על ציור ריאליסטי, האם יש משהו בהנחיות שלוקח מן האמן המבצע את היצרתיות שלו? להיפך: ברגע שיש קירות - יצרתיות ודיוק הביצוע (לא. אין סתירה.) הופכים למושא של שלמות. השמיעה הופכת לאבסולוטית, הזיוף הופך צורם. יש כללים,יש אמות מידה, והיכן שיש כאלה אפשר להשתפר. גם היצירתיות צריכה רקע, אחרת לא נוכל להבחין בה.

איכשהו, נדמה לי שהתבלבלנו בדרך שבין הכלה-להחזקה. כן, אנחנו צריכים שיכילו אותנו - אבל לא פחות אנחנו זקוקים לכך שיחזיקו אותנו. באופן שנדמה רק לכאורה פרדוקסאלי ההחזקה החיצונית מאפשרת את השחרור הפנימי. אבל כל זה אפשרי, רק כשההחזקה היא משמעותית ואמינה. שאפשר להשען עליה (לא כמו דופן של סוכה...).

ההישענות. ההחזקה. מאפשרים הרפייה של השרירים הפנימיים. אלו שאנחנו כל כך רגילים להחזיק בעצמנו. בכוח (סלעים בשוקיים). כדי שלא נאבד בתוך האינסוף והאנגבול (מזרון גבינה בשיעורי ההתעמלות).

חומות, כללים, דפנות בטון (פיסול בחימר)כדי שנגדל. 

לכן אני מסרב לקבוע כללים.