מסע בזמן

לא מזמן עשיתי סדר בארון שלי. אתם יודעים אותו ארון מסתורי שאין איש יודע מה הוא טומן, שהלך ונבנה במשך השנים ומזין לא מעט סיפורי אימה, סיפורי הרפתקאות וחזיונות שווא. הארון הזה הוא חובה בכל בית שמכבד את עצמו ואליו הולכים, בין היתר, כל הזכרונות, הרגעים ורגעי המשבר של אותה משפחה. פעם בעשור פחות או יותר, מגיע האביר, במקרה הזה אני, ומנקה אותו.

מה אני אגיד לכם, ממש עולם מופלא מצאתי שם. אלבומים ישנים ומצהיבים בו נראים בני המשפחה הלומי מצלמה. (ככה גיליתי שלאבא שלי היה שיער) שמיכות ילדים, משחקים לילדים, חיתולים ישנים, בגדי תינוקות, יומנים, (כן, גם אני כתבתי פעם שירים על שקיעה) ספרים מתפוררים ועוד ועוד, כמו מעיין נובע שאינו מפסיק לעולם.

הרגשתי כמו נוסע בזמן. אפילו את נעלי צעד ראשון שלי מצאתי. קטנות ומרופטות, קשה להאמין שבדבר הזה התחלתי את צעדיי בעולם. כל מיני מכוניות צעצוע קטנות שאכלסו את מגרשי החנייה שבניתי לעצמי בילדותי, כרטיסים שהודבקו באלבומים שחלפו מן העולם, מכתבי אהבה רגשניים מדי, מתנה של אהובה צעירה שנעלמה עם השנים.

במבחן התוצאה, לא יכולתי לזרוק כמעט כלום. לפתע הבנתי מדוע החפצים האלה אומרים עליי יותר ממה שאי פעם אוכל להציג בדיבור. הם חלק ממני, ממי שהייתי והבכרח, מי שאני היום.

החפצים הללו, יותר משהם מעלים נוסטלגיה מתוקה, הם מנכיחים את הזמן שחולף. יש בזה מן העצבות אבל יותר מכך יש בזה מן ההשלמה המתוקה שכל כך נחוצה בחיים הדוהרים האלה. הילדות מאחורינו והפנים קדימה, יש בזה משהו מנחם. בסופו של יום, אני מחזיר את הכל לארון ונועל. מי יודע מתי אפתח אותו שוב.