משמורת ובית הדין

כאשר עוברים תהליך של גירושים ניתן לבחור בין שתי סמכויות שיפוטיות- האחת בית הדין הרבני והשנייה בית המשפט לענייני משפחה. אלו סמכויות שיפוטיות מקבילות בכמעט כל התחום של דיני משפחה חוץ מהעניין של גירושים אשר הסמכות היחידה לטיפול יש בפניה אל מול בית הדין הרבני ולא אל בית המשפט לענייני משפחה.

הקביעה אל מול יעמדו בני הזוג נקראת מרוץ סמכויות בו הראשון אשר מגיש את תביעת הגירושים הוא זה שבעצם קובע היכן כל ההליך ימשך.

אין זה אומר כי פניה אל סמכות אחת על פני אחרת תביא לתוצאה ידועה מראש אך ניתן בברור להבדיל בין שתי הסמכויות הללו. בית הדין הרבני פועל תמיד במקביל לחוקי הדת מאשר בית המשפט לענייני משפחה אשר נוקט בחשיבה יותר ליבראלית ועכשווית.

בעניין של משמורת כמו בכל שאר ענייני דיני משפחה, גם כאן אין התוצאה ידועה לבטח האם האב יקבל משמורת מלאה על הילדים או האם, או שבכלל האב והאם יחלקו משמורת משותפת. (מצב זה בדרך כלל יותר נהוג בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל) משמורת על הילדים הינו עניין מאוד מרכזי כאשר בני זוג עובר תהליך של גירושים ויש להם ילדים משותפים.

בדרך כלל עד גיל שש האם מקבלת משמורת על הילדים ולאחר מכן יותר מתחשבים גם ברצונות של הילד וכן בחשיבות של שיתוף האב בכל מה שקשור לגידול הילדים בצורה הבריאה ביותר.

החלטה איזה הורה יקבל משמורת על הילדים בעצם אומרת כי הוא ההורה המטפל הראשי ואצלו יגודלו הילדים עד הגיעם לגיל 18, גיל בו רוב הילדים עוברים עוד שלב קריטי של בגרות בו הם מתגייסים לצבא ומפתחים תחושת עצמאות והתלות בהורים פוחתת. פניה אל בית הדין הרבני או אל בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה הפתרון אינו ידוע מראש.

המחשבה המשותפת לשתי הסמכויות הללו כי עד גיל שש, ילד זקוק יותר לאימו מאשר לאביו ולאחר גיל זה ניתן לבחון את הדברים בנימה שמרנית או ליבראלית תלוי לאיזו סמכות פנית בעניין משמורת על הילדים.

אודות מחבר המאמר

אלי גולד