יום הנכבה

‏

יום חמישי 24 מאי 2012

יום הנכבה – מוסר ההשכל מיום של שנאה

מאת - אחיה יצחקי

יום הנכבה מצוין בשתי פאזות מנוגדות של שנאה ותגובת נגד אחת ושתיהן מחטיאות את העניין עצמו.

יום הנכבה הוא יום חשוב ביותר, הן לציונות והן לתנועה הלאומית הפלסטינית, זהו יום של לקח היסטורי שיש ללמוד אותו היטב ולהפנים.

בצד הפלסטיני, יום הנכבה הוא הזמן ללמוד כיצד הובילה מנהיגות רדיקאלית את תנועתה הלאומית לאסון מתמשך וזאת תוך שהיא נאבקת בזרם המתון בתוך הצמרת הפלסטינית שהיה מוכן לפשרה והסדר עם הציונות. ב-29.11.47 החליט האום להקים שתי מדינות במסגרת פדרציה של אחדות כלכלית, מדינה ציונית ומדינה פלסטינית. העיקרון היה חלוקת השטח ל6 קנטונים, 3 ציונים ו3 פלסטינים עם נקודות חיבור ביניהן, כאשר השטח כולו נמצא באחדות כלכלית של- מטבע אחד, גבולות מכס משותפים ובנק מרכזי אחד. רעיון החלוקה היה שהציונות לא תהיה רק מודרנית ומפותחת כלפי פנים אלא תהיה קטר המודרניזציה המוביל את שתי התנועות במשולב ויחד איתן את המרחב כולו כחזונו הגדול של הרצל, שראה בציונות לא רק פתרון לאומי חברתי לעם היהודי אלא מנוף למודרניזציה של המרחב כולו.

תכנית 47' הייתה אמורה להבטיח לשתי התנועות הלאומיות את מה שהיה לכל אחת מהן גרעין הכרחי שבלתי אפשרי לוותר עליו – לציונות, את היכולת לקלוט את כל יהודי העולם הרוצים להצטרף למדינתם הלאומית המתחדשת ללא שום התניה או מגבלה, זאת ע"י הפיכת הנגב למרחב הפיתוח והקליטה של הציונות – ולפלסטינים ההבטחה שמעמדם הלאומי לא יפגע והם לא ילכו ויהפכן למיעוט הנדחק למעמד של שואבי המים וחוטבי העצים של הציונות. הובטח לפלסטינים מעמד לאומי שווה לציונים תוך שילובם בתהליך המודרניזציה כשותפים שווי ערך כפי שקרה בפועל בעליה הראשונה.

ביחס לתכנית זו נחלקו ההנהגה הציונית והפלסטינית, כאשר בצד הציוני, הכריע והוביל המחנה הפוליטי שהיה מוכן לפשרה ולחם על הגנת ההכרח הקיומי הלאומי, במגמה לעצב הסדר קבע שיאפשר ריכוז האנרגיות הלאומיות בפיתוח כלכלי וחברתי עם המרחב. בצד הפלסטיני, וזה האסון האמיתי התגבר הצד הרדיקאלי בהנהגת המופתי חאג' אמין אל חוסייני אשר לחם מול הצד המתון בהנהגת הנששיבים עוד מ-39', 37'- מלחמת טרור עקובה מדם שגבתה אלפי קורבנות והובילה את הפלסטינים בניגוד לרצון רובם למסלול של סירוב מוחלט לכל הסכם פשרה עם הציונות, מאבק של "הכל או כלום", מתוך מגמה לעצב את התנועה הפלסטינית כחברת מצור מגויסת למאבק טוטלי חסר פשרות עם הציונות, לתקופה בלתי מוגבלת. הכרעה זו של המופתי נגד יריביו הנששבים ותומכיהם, הובילה את הפלסטינים למאבק שתוצאותיו, חורבן ומחנות פליטים תחת שלטון המופתי ובהמשך תחת ממשיך דרכו יאסר ערפאת שדאג לשמר את מחנות הפליטים כחברה במצוקה ומצור על התהליכים החברתיים והפוליטיים, ערפאת המשיך מדיניותו זאת גם בתקופת האוטונומיה של אוסלו כאשר מנע כל ניסיון פיתוח או שיקום של מחנות הפליטים בכל מחיר.

זהו מוסר ההשכל של לאן מובילות שתי הדרכים- האחת, הדרך הרדיקאלית של החלטה פוליטית על מאבק טוטלי ללא הסדרים ופשרה, והשנייה, דרך הפשרה ולהיאבק על הנדרש וההכרחי עם הנכונות להכיר בקיומו וצרכיו של הצד האחר ולחתור להסדר שיאפשר פיתוח משולב של המרחב כולו.

לסיכום, חשוב מאוד לציין את נושא האסון שפקד את העם הפלסטיני, מה שמכונה "הנכבה" בכל מקום, גם באוניברסיטת תל-אביב וגם במחנות הפליטים, אך לא כמפגני שנאה שמבליטים את המשך ההידרדרות בקו המופתי ערפאתי אלא ללמוד את הנושא ולהפיק ממנו את הלקח לעבר עתיד של שתי התנועות הלאומיות במרחב.  

אודות מחבר המאמר

TOP הרצאות וטיולים - www.top-lt.co.il