למידה עצמית בצל הקורונה / אלמה נדין אדלר
תקופת הבגרויות הינה ללא ספק אחת התקופות המאתגרות: עומס המבחנים, המטלות והעבודות שצריך להגיש רב. נדמה כי מישהו שכח שיש חיים גם מעבר. הקשרים החברתיים שכל כך חשובים נאלצים להצטמצם וקריאות הצו הראשון מהצבא מעלים את רף הלחץ והפניות הנפשית והפיזית ללימודים. כאילו לא די בכך, נגיף הקורונה הגיח יש מאין וערער את עולמנו. מפלס הלחץ עלה ואיתו עלו אויבי הנפש: חרדה, חוסר הוודאות, התלישות, חוסר האונים והבדידות. הלא ידוע ממשיך ללוות אותנו בקשיחותו ולא מקל על ההתמודדות. התקופה אצל רבים מאיתנו הופכת לבלתי נסבלת. הורינו ומורינו אשר עוברים תקופה מורכבת לא פחות מנסים לעודד אותנו בסיסמאות: ״לעשות מהלימון לימונדה״, ״למצוא את נקודות האור בחושך״, ״להפוך את המשבר להזדמנות". את הסיסמאות האלה שמענו לא פעם. הרי הם לא באמת מאמינים שהפעם זה יעבוד. זה אמנם עובד רק הפוך. כאילו לא די בכך שאנחנו על הסף, בקושי רב מסוגלים להתרכז, חסרי מוטיבציה, מתוחים, עצבנים, חרדים ובעיקר בודדים. אנו נותרים מתוסכלים בחדרנו כשבנוסף רגשות אשם ונקיפות מצפון מכרסמים בנו על כך שאנו לא מסוגלים להסתגל כמו בן הדודה שמשגשג ומוציא ציונים גבוהים בתקופה ההזויה הזאת. על אילו נקודות אור מדברים? אילו הזדמנויות נקרות לי ואני לא מסוגל להבחין בהן? איך בכלל יש כאלה שמצליחים ליישם את האמירות הללו? כעת חווית הכישלון מוחשית יותר. אם עד היום היה מאתגר אז עכשיו אנחנו נרתעים מכל הקשור במטלות הלימודיות. מראה המורים וקולותיהם המרצדים על מסך המחשב הוא מחזה סוריאליסטי בפני עצמו. על עמידה בזמנים עדיף לא לדבר.ככל הנראה לוח הזמנים נמצא איפשהו במחשב, רק שאין לנו מושג מתי היה מועד ההגשה ופספסנו.מסביבנו כאוס אחד גדול ולא נראה שמישהו פנוי באמת להבין מה אנחנו עוברים. גם ההורים סגורים בעולמם מה שלגמרי שולל את האפשרות לשתף אותם בבעיותינו.בעיקר היום כשאבא עובד מהבית בחצי משרה ומהלך כמו רוח רפאים.לפני שנאבד את זה בכלל רצוי שנניח לכל ונצא לנשום אוויר במרחב הפתוח. נחייך קצת לשמש, נספוג ויטמין D ונהנה מיופייה של הפריחה. אם בשגרה לא התאפשר כי היינו בבית ספר, היום יש הזדמנות להשלים הרבה דברים שפספסנו.נצא לשדה הפתוח, ננשום את האוויר הצח ונלבלב יחד עם הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנו אנו חווים עונות ותקופות שונות בחיינו. כמו שאתמול התכרבלנו מתחת לשמיכה מנסים להתגונן מהקור העז שבחוץ כשברקים ורעמים מאיימים לשבור את חלון חדרנו, כך מחר בבוקר שוב תזרח השמש ותזכיר לנו שאנו בתנועה מתמדת. דווקא עכשיו שלא חייבים לקום וללכת לבית הספר (באופן אישי מעולם לא אהבתי את בית הספר). כשקראתי שמלכתחילה בנו את בתי הספר במודלים של בתי כלא עם שער ומנעול מסביב במטרה להשיג את המשמעת והמטרות הרצויות, הבנתי למה המבנים האלה היו תמיד מנוכרים לי. ככל שקראתי והעמקתי הבנתי שיש כל כך הרבה דברים מעניינים שאף אחד לא מלמד אותם בבית הספר ועם הלחץ ולוחות הזמנים כנראה שזה גם לא יקרה. לאהוב את הלמידה נשמע לא אמיתי. הסקרנות מזמן דוכאה כשהמורה הראשונה השתיקה אותי בגסות כששאלתי שאלה שלא בדיוק הייתה קשורה לחומר.מאז לא העזתי להתעניין ולשאול. ברגע שנצמדתי פחות לספרי הלימוד והתחלתי להתעניין ולקרוא גם ספרים אחרים מתוך עניין. ספרים שמרווים את צמאוני לדעת.ידע נרכש לא מתוך הכרח או בשל הרצון לרצות אחרים אלא מתוך עניין, מתוך תשוקה אמיתית. מאותו רגע התחלתי לאהוב את הלמידה. להעריך אותה ואת תרומתה לי.אפילו בהיסטוריה מצאתי עניין. הבנתי שההיסטוריה חוזרת.
עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה, האנושות חוותה מגפות קטלניות והמשיכה להתקיים. גיליתי שאותן התכונות של המנהיגים הגדולים בתולדות האנושות קיימות גם במנהיגים של היום. האם באמת יש משמעות להיסטוריה? אם נלמד ונדע את ההיסטוריה, נעשה דברים אחרת? נהיה מסוגלים ללמוד מטעויות? ומה באשר לתנ״ך? מלכי יהודה וישראל, הנביאים, חמש המגילות? עולם ומלואו. תקופות טרום היסטוריות מרתקות. ספרי קריאה? ביאליק? רחל? זה רק מה שחסר, לקרוא ולהתייסר על מצבנו העגום. רק שצר עולמי כעולם נמלה מקבל לפתע תובנה שונה הרבה יותר עמוקה ומפויסת. בלי להרגיש אנחנו מבחינים בקשרים בין התחומים השונים שיוצרים את התמונה הכוללת. את העומק של ביאליק הזועק את כאבו בעקבות פוגרום קישינב ומתייחס לאירוע היסטורי חשוב הנלמד בפרק החובה בבגרות בהיסטוריה וכאשר הוא מלין על שלא זכה באור מן ההפקר מדמה עצמו לנביאי ישראל אשר כפי שהנבואה נכפתה עליהם כך גם כתיבתו שלו נכפתה עליו, מעין כוח עליון בלתי מוסבר שדוחף אותנו אל עבר ייעודנו או שמה גורלנו. ומה באשר לאזרחות? כפי הנראה נכפתה גם זאת עלינו שהרי לא נוכל להפקיר את גורלנו וגורל אהובינו בידי אחרים.כדי להתחיל לשנות דברים חשוב שנלמד, נבין ולא נחשוש לשאול שאלות ולפתח את יצר הסקרנות. יש לנו צורך בכל אלה.נלמד עצמנו לחבב את הלמידה ולהשכיל ולא רק בתחומי הידע והחומר הנלמד בבית הספר.לפנות לעצמנו זמן. להתבונן פנימה ולהשליך מהלמידה לגבי עצמנו ולגבי המתרחש מסביב.לא נתפלא אם הרגשתנו תשתפר ופחות נרגיש את רגשות הכישלון, ההחמצה והפספוס. כי אם לא מיצינו בתחום מסוים, הרי העשרנו ידיעותינו בתחומים אחרים. הלמידה ממלאת אותנו, מארגנת את מחשבותינו וליבנו מתמלא. עכשיו יש לנו מה לומר. לאחר כל המילים הללו אולי באמת כדאי להשתחרר מהמשא הכבד וולהתחיל ליישם. למידה עצמית מהנה
אלמה נדין אדלר