המדרון התלול

המדרון התלול/אלמה נדין אדלר

ימים ולילות לא שקטים.האדמה רועדת תחת רגלינו.חיים במלחמת הישרדות.פילוג,עוינות,אלימות ויוקר המחייה.לזמן מה האסון הלאומי של השבעה באוקטובר הפך את הקערה על פיה ומחברה מפולגת ועויינת הפכנו לחברה מלוכדת המאופיינת בערבות הדדית,התנדבות וריבוי מעשי חסד. אולם כפי שלא מעטים מאיתנו חזו, היה זה זמני ועם החזרה לשגרה חזרנו לסורנו.

לאחר חודשים של אחדות על בסיס רגשות הנקם באויב והשבת מלחמה.חודשים בהם חיילי צה״ל וכוחות הביטחון שבו להיות גיבורים והחברה הישראלית יצאה מעורה כדי לעודד ולטפח כל מגויס כשהמגמה ברורה ״אל תוותרו גיבורים,המשיכו להילחם עד כלות גם במחיר דמכם״.עם תום חודשיה הראשונים של המלחמה,השגרה חזרה ואיתה הדאגה והחשש מהעתיד לבוא ובעוד שסכנת האיום עודנה מרחפת מעלינו, חזרנו לאותם דפוסים שהביאו עלינו פעם אחר פעם את אסונותינו.רשתות התקשורת והרשתות החברתיות הוצפו במידע.שפע של דעות והמון מילים. פוסטים מתריסים פורסמו בהם כותבי הפוסט פנו לחיילים ודרשו מהם להמשיך להילחם עד אחרון האויבים במחיר הקרבת חייהם.לדבריהם לאורך כל ההיסטוריה אנשים הקריבו את חייהם למען הכלל ובמותם הבטיחו את חייהם לאחרים.כמו הטלאיים שנהגו להקריב בבית משכן ואני תהיתי, מתי בפעם האחרונה כותבי הפוסטים הקריבו משהו למען מישהו.אין חולק שאנו חזקים בדיבורים אך במעשים מסתבר שפחות.לתקופה קצרה נרגענו ממלחמות האגו אך עם הרגיעה בתי במשפט האזרחיים חזרו לעבוד ביתר שאת,הפילוג בינינו החריף ולא למדנו דבר.

לאחר שבחורינו הצעירים השיבו את בטחוננו במחיר דמם,הערבות ההדדית המקודשת נשתכחה.הידברות והשכנת שלום גם הם מעולם לא היו מנת חלקנו. אם בתחילת המלחמה קמו תנועות וארגונים שהציעו עזרה ללא תשלום,תוך זמן קצר מחוות אדיבות אלה החליפו כובעם לעסקים ריווחים לכל דבר תוך ניצול מצבם של אחרים.העתיד לוטה בערפל וחרדת הקיום גרמה לרבים לאבד כל צלם אנוש.רבים נותרו חסרי כל בעוד אחרים ניצלו כל הזדמנות כדי לגרוף עוד כמה אלפים.

גם על המפונים תופעת הניצול לא פסחה.יש שראו בסיטואציה הזדמנות לגרוף כספים מהמדינה וה״קומבינות״ חגגו.תשלומים שקיבלו עבור חל״ת,תשלום יומי עבור שהייה בבתי מלון ופיצויים נוספים נוצלו למותרות בעוד מפונים אחרים נותרו ללא קורת גג, פצועים,חסרי מענה ובמצב של נכות פיזית ונפשית.ההסתנוורות מכח,שררה וממון מעולם לא פסחה עלינו וכנראה שלעולם גם לא תפסח.גם תפילה וקיום מצוות חסרי משמעות אם ״הטבת חסדך״ הוא לא המצע.קשה להתעלם מעלייה בשיעור שומרי המצוות ומאידך עלייה בתחלואי החברה.השם שבשמים לא מעוניין בזבחים וטקסי פולחן דתיים.הנחת תפילין ומנשקי מזוזות לא מועילים כשלפי שעה דבר לא מנע מהם לפגוע ולהזיק ללא רחם.הנביא ישעיהו זעק בשם השם״ למה לי רוב זבחיכם.שבעתי עולות, אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי.רחצו, היזכו, חדלו הרוע,שפטו יתום, ריבו אלמנה״.מילים ברורות מאלה לא מצאתי.הנביא ישעיהו מוכיח את העם על שרירות ליבו ומעשיו הרעים כשבו זמנית טורחים ומקפידים על קיום מצוות והקרבת קורבנות כאילו אלה יפטרו אותם מחטאיהם,מהתעלמותם הבוטה כלפי החלשים בחברה, מהניצול,מלשון .מהניצול,מלשון הרע ומעוד רבות חולות ואם אלה אינם מספיקים,הטבע דואג להשלים את החסר:התחממות כדור הארץ, רעידות אדמה, מזג אוויר קיצוני, מגיפות וזיהומים המכשירים קרקע פוריה להתפתחות מואצת של תחלואים.למרות זאת האגוצנטריות חזקה מאיתנו ואנו לא באמת מפנימים שבסופו של דבר אנו ויקירנו נשלם את המחיר.תוחלת החיים אמנם עלתה בזכות הבינה האנושית (שגם היא בפני עצמה לא נעדרת מניעים אינטרסנטיים)אך למרות זאת דבר לא יצליח לעצור את ההידרדרות מלבד אמפתיה, חמלה ומודעות עצמית. 

במציאות של ניכור,אלימות, בידוד וחרדה אנו נותרים חסרי אונים. הנגישות לרשתות החברתיות ולמידע האין סופי מצמידים אותנו למסכים ובסופו של יום אנו לא אחרת מאשר מכורים.על השלכותיה החמורות של ההתמכרות למסכים דובר רבות אך זה לא מה שמונע מאיתנו לשנות דפוסי התנהגות.במציאות דיגיטלית אבסורדית זו צצים כל שעה יוצרים דיגיטליים כפטריות אחר הגשם ובמטרה לטפל בנזקים הנפשיים הרבים שמצטברים בעקבות מציאות זו,יצרו רעיונות חדשים:הכשרת מטפלים הדורשים עבור שליחותם עשרות אלפי שקלים.מה הפלא? כולם רוצים לשרוד.להרוויח כסף למחייתך זה מבורך.לנצל אחרים לשם כך?   זה כבר משהו אחר.כך הרעות החולות מתרבות וסוגיות אלו הופכות להיות רלוונטיות יותר מאי פעם.

בעת מגפת הקורונה נאלצו רבים מאיתנו לשהות בביתנו.פעמים רבות בבידוד כשמכשירי הטלפון מהווים עבורנו ״קרשי הצלה״ בהיותם מפחיתים את עומק הבידוד ומאפשרים קשר עם העולם.המלחמה פרצה ושוב מסגרות העבודה והחינוך הצטמצמו ונאלצנו להעביר את רוב זמננו בבתים ובמרחבים המוגנים ושוב, בצמוד למכשירי הדיגיטל מה שהחריף את ההתמכרות.מספיק מבט אחד כדי להיווכח במצבנו העגום.בכל עת ידינו אוחזות בסלולרי ועיקר עיסוקנו בו.כמות האינטרקציות הבין אישיות פנים מול פנים במגמת ירידה תלולה ואיתה כישורנו החברתיים והאמפתיה כלפי עצמנו וכלפי האחר.

 למרבה הצער בקרב ילדנו המצב הרבה יותר חמור.ההתעסקות האובססיבית ברשתות החברתיות הפכה למרכיב עיקרי בחייהם. חלק בלתי נפרד מעולמם והדבר שמעניין ומלהיב אותם יותר מכל.פעמים רבות הם מוותרים על זמן איכות עם המשפחה או החברים(לשם מה לטרוח ולצאת מהבית כשאפשר לתקשר דרך הנייד) והאינטראקציה פנים מול פנים פינתה מקומה לזום ולהתכתבויות אין סופיות.כך מציאות זו מחלחלת אל נבכי הצעירים והם נחשפים באופן עקבי למסרים הדומיננטיים הנגישים להם בעידן הדיגיטלי.הפרסום,גריפת מספר העוקבים והפופולריות הם שם המשחק.כחיים בלחץ ובחרדה קיומיים עוקב הדור הצעיר אחרי כל מה שקיים ונגיש ברשתות וומוכן ללכת רחוק כדי לשווק עצמו ולהתפרסם גם במחיר פגיעה עצמית וחברתית.מצב אבסורדי זה הגיע עד לידי כך שאחד המניעים לצאת לבילוי או לחופשה בחו״ל הוא במטרה להעלות תמונות מלוטשות ברשתות החברתיות ולגרוף לייקים ועוקבים.העיקר לא להיוותר מחוץ למשחק.צמודים למכשיר ופעילים באמצעותו אקטיבית או פאסיבית ואין זה משנה אם הם בבית,בבית הספר,ברחוב, בחוג, בטיול או בארוחה משפחתית.ריבוי השעות והתלות במכשירי הסלולר גורמים להתמכרות ולמרבה הצער התמכרות זו כמו כל התמכרות אחרת גובה מחיר ונלוות אליה השלכות קשות.הנזקים עולים על התועלת הרבה יותר ממה שאנו מוכנים להודות.התקפי החרדה,קשיי הקשב והריכוז, העצבנות,הדיכאון,העצבות והבדידות הם רק חלק מהסימפטומים שהפכו מנת חלקם ושכיחותם של אלה עולה משנה לשנה. כמענה למצבנו ומצב ילדינו אנו פונים לקבלת טיפול אך למרבה הצער גם מערכת הבריאות כמו יתר המערכות בארץ אינה מסוגלת לתת מענה ואם מטפלים פנויים לקבלנו הרי מדובר בהשקעה של עשרות אלפי שקלים (כשמדובר במספר דורשי טיפול במשפחה)הוצאה שהיא בפני עצמה הרבה מעבר ליכולותינו. בלית ברירה אנו פונים אל קופות החולים המציעות מטפלים במחירים מסובסדים אולם גם כאן הדלתות סגורות בפנינו. עומס ומצוקה בשרותי הבריאות ואנו וילדינו נותרים ללא טיפול וללא מענה. נוכח האירועים הטראומטיים ובמטרה״ לתת מענה״לפני שתקום ועדת חקירה (מישהו למעלה נלחץ) ואיפשר לגופים שונים להכשיר מטפלים תוך מספר מפגשים וכל זאת דרך הזום. מטפלים אלו שהוכשרו תוך זמן קצר וללא ניסיון אמורים לטפל בנפגעי טראומה ובתחלואים מורכבים אשר ספק אם היה עולה בידיהם של גדולי הפסיכיאטרים להטיב עימם.האם מטפלים אלו אכן מסוגלים לעזור?האם ההוצאה הכספית הגבוהה משתלמת?אין תשובות חד משמעיות.הפתרון המעשי האפשרי שניתן להציע הוא שהמורים וכלל אנשי החינוך כדמויות מוכרות לצעירים ולמשפחותיהם יוכשרו גם בתחום הטיפולי.הרי ברור שכדי ללמוד נדרשת פניות נפשית.השאלה היא אם גם מקבלי ההחלטות אשר ממונים על חלוקת התקציבים מודעים לדחיפות הבעיה ונכונים להשקיע בהכשרות הנדרשות לעובדי הוראה ולספק פתרונות כדי להטיב את מצב ילדנו ולעצור את ההדרדרות.לצערנו,החינוך במצוקה כבר שנים ומקומו אי שם בסדרי העדיפויות. וכך יש להניח שעד שלא יקרה אסון ככל הנראה דבר לא ישתנה.על כן אנחנו כאנשי חינוך, כמורים, הורים, מטפלים ותלמידים חייבים לתת על כך את הדעת ולעשות כל מה שניתן כדי להטיב את המצב ולמנוע את האסון. עלינו להילחם על מנת שהחינוך במדינתנו יהיה בראש סדר העדיפויות שכן לחינוך חשיבות עליונה בעיצוב פני הדור וללא מערכת חינוכית עוטפת ,תומכת ומחנכת, לא יתחולל השינוי.

אודות מחבר המאמר

אלמה נדין אדלר