ואם לא בא לי להיבדק בדיקת אלכוהול?

שופטים בבתי המשפט לתעבורה יתייחסו לנהג שסירב לעבור בדיקת נהיגה בשכרות כאל נהג ששכרותו הוכחה. בתי במשפט מנמקים גישתם זו בכדי לא לאפשר לנהגים שכאלה ליהנות מחמת הספק שכן אז יקבלו נהגים שיכורים סיבה לסרב לבצע בדיקה.כמו כן ההנחה היא כי נהג אשר מעדיף לסרב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות עושה זאת מפני שהינו סבור כי בבדיקה יתגלה כי אכן רמת האלכוהול בדמו עולה על המותרת על פי חוק.לפיכך העונש שיוטל על נהג אשר סירב לבצע בדיקת נהיגה בשכרות יהיה זהה לכזה שהיה מקבל אילו הסכים לעבור את הבדיקה והיה נמצא שיכור.

עד לסוף שנת 2005 שוטר היה רשאי לדרוש בדיקת שכרות רק כאשר התעורר חשד סביר כי הנהג שיכור, לדוגמא: נסיעה לא תקינה, נסיעה בזיגזג או תאונת דרכים. כלומר, ריח אלכוהול או עיניים אדומות לא הספיקו בכדי הביא לדרישת הבדיקה. במקרים בהם נעצרו נהגים רק משום שהריחו ריח אלכוהול וסרבו למתן בדיקת שכרות, נהגו בתי המשפט לזכות את הנהגים מעבירת הסירוב. עם זאת, בדצמבר 2005 כאמור שונה החוק כך שלשוטר כיום ישנה סמכות לדרוש בדיקת שכרות מכל נהג ללא קשר לחשד סביר ואף לצורך בדיקה שגרתית בלבד.לא זו אף זו, שונה החוק והוחמר, ונקבע כי נהג שמסרב לבדיקת שכרות נחשב על פי חוק כשיכור ומועמד לדין בגין עבירת שכרות כתוצאה מסירוב להיבדק. שוטר ראשי לערוך בדיקה לגילוי אלכוהול לנהגים באופן שיגרתי "אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה". החוק רואה בנהג המסרב לבדיקה כאילו נהג בשכרות.סעיף 64ד לפקודת התעבורה קובע:(א)  נהג (או הממונה על הרכב) המסרב להיבדק על פי דרישת שוטר, יראו אותו כמי שנהג בשכרות.(ב)  כאשר הממונה על הרכב מסרב להיבדק לפי דרישת שוטר, דינו – קנס.(ג)  הוראות הסעיף לא יחולו על נהג (או על הממונה על הרכב) שלא ניטלה ממנו דגימת דם בשל חשש לפגיעה בבריאותו.כיום, בתי המשפט לתעבורה רואים בסירוב לבדיקת שכרות כעבירה חמורה אף יותר מעבירת שכרות רגילה, כזאת שאין בה משום לסטות מעונש פסילת המינימום העומד על שנתיים. נראה שבתי המשפט רואים בנהג שמאן לעבור בדיקת שכרות כנהג שנסע בעודו שיכור ברמה בינונית או גבוהה.

גם התביעה רואה בעבירת הסירוב כעבירה חמורה ועותרת בפני בית המשפט להשית על מי שסרב לבדיקה עונש שלא יפחת מפסילת המינימום ולעיתים אף מציינת במפורש כי העונש הראוי לעבירה זו הוא לפחות שלוש שנות פסילת רישיון בפועל- זאת מאחר ויש לזכור כי מדובר בתביעה משטרתית.מהו ההבדל שבין סירוב לבדיקת ינשוף לבין סירוב לבדיקת דם?כאמור וכפי שהוצג בתחילה, שוטר רשאי לדרוש  ולבצע בדיקת ינשוף בין אם עלה חשד סביר כי הנהג מצוי שיכור ובין אם לא. במקרה של בדיקת דם, מותר לשוטר לדרוש רק כאשר יש לשוטר חשד סביר כי הנהג שיכור או שהוא מעורב בתאונת דרכים.שוטר רשאי לערוך בדיקה לגילוי אלכוהול לנהגים באופן שיגרתי, ואז אין חובה על הנהג ליתן דגימה כך שניתן לסרב לבצע בדיקת דם, אם מדובר בבדיקה שגרתית, שכן בדיקה זו פולשנית.בין אם המדובר בבדיקת נשיפה ובין אם המדובר בבדיקת דם, על השוטר להודיע לנבדק את מטרת נטילת הדגימה, לבקש הסכמתו, ולהסביר את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה.הדרישה לבצע את הבדיקה חייבת להיות חד משמעית ומפורשת ואם יימצא שלא הייתה דרישה מפורשת לערוך את הבדיקה, תהיה זו הגנה טובה לנהג ויכולה אף להביא לזיכויו- זאת אם לא יימצא כי ישנה הוכחה חותכת כי השוטר הסביר את המשמעויות המשפטיות של סירוב לבדיקה.הכשלה מכוונת של הבדיקהבכדי להוכיח כי המדובר בהכשלה מכוונת של הבדיקה נדרשת דרישה גבוהה ביותר של הוכחת הכוונה, כך לדוגמא במקרה שהיה צורך על הנהג לנשוף באופן רציף לתקינות הבדיקה קבע בית משפט כי חוסר הרציפות בנשיפה מצד הנבדק אינו מעיד על הכשלת הבדיקה, כל עוד לא הוכח כי הוא הבין את הוראות המפעיל לנוכח מצבו הסובייקטיבי ובית המשפט ייבחן האם מדובר במקרה של הכשלה או במקרה בו הנבדק לא הבין הכיצד נושפים.במידה ונבדק, למרות נשיפות רבות, לא הצליח לנשוף שתי נשיפות תקינות, יש לבחון האם המכשיר כויל והאם בוצעה ביקורת שיגרה, מאחר וייתכן כי המכשיר לא היה תקין.