מחורבן לאימון

בס"ד

הכותרת "מחורבן לאימון" מבטאת את ההרגשה שלי בימים הללו.

השנה, הלב שלי לוקח את החורבן באופן אישי ודרכו מתבונן גם בחורבן הלאומי. "דור שלא נבנה המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא פרק א' הלכה א') זה לא פשוט לי, למה? כי אם אני עולם ואני משכן ולא בניתי את מקדשי בימי, כאילו החרבתי את עצמי בימי. זה לא הגויים הרשעים, זה אני. לא פשוט לי. יותר ויותר הדברים מכוונים אלי ואני נדחף לשיחה קשה עם עצמי.

 בי"ט בתמוז נפרצו חומות העיר. חשבתי, מהן חומותי שלי? על מה הן שומרות בי? ישנם לעיתים אומרים על מישהו שהוא "מתבצר בתוך החומות שלו", אבל אם יש בית פנימי, מוכרחה להיות חומה חיצונית, מבדלת, שומרת, מרחיקה. החומה איננה מנתקת, אוטמת, היא מאפשרת חיים פנימיים, יש בה שערים, יש בה חוקיות של חיים.

כאשר נפרצה החומה, היתה לי הרגשה שאם הייתי שומר עליה, מתחזק אותה, מבין על מה היא שומרת ומכבד את פנימיותי, אי אפשר היה לפרוץ אותה מבחוץ, הייתי מגן עליה מבפנים. הפסקתי לרטון נגד נבוכדנצר וטיטוס והתחלתי לברר עם עצמי מה קורה. ומאז, כפי שאמרתי, אני מעמיק ומתבונן בתוכי, לברר מה מאפשר חורבן.

רבי יהושע אומר בשם ר' לוי, במדרש איכה רבה, שכנסת ישראל מקטרגת לבבל ואומרת לה: לא החרבת כלום, לא הרסת כלום! 'קמח טחון טחנת, אריה הרוג הרגת, בית שרוף שרפת'.  את החרבת? את הרגת? את שרפת? זה לא את, זה אני! אוי ואבוי איזה קיטרוג. הקב"ה מתיר כך להשתלח בנו, כאשר איננו ראויים, המחירון מול עינינו, ואנחנו בוחרים לקלקל, משלמים את המחיר ומקוננים על שנחרב לנו הבית מעל הראש. הכל בראש, הכל בלב ושניהם מבקשים תיקון. כאן ראשית התיקון, זוהי אבן השתיה, אני. ואני תמיד חשבתי שאני בוכה על ביתי שנחרב והיום אני מבין שאני בוכה על שהחרבתי אותו בעצמי.

כואב לומר זאת, כואב יותר לדעת שזו אמת. וכאן ההזדמנות, לקחת אחריות ולהציל 'עולם ומלואו', כלומר 'נפש אחת מישראל', הנפש שלי. אם אפשר לקלקל אפשר גם לתקן. ההכרזה 'יבנה המקדש' היא תחילת בנייתו בתוכי. מחורבן לאימון, מאימון לאמון מאמון לאמונה.

יהי רצון שהתענית תהיה לי 'אחזה אלוקה מבשרי' כדי שאתעורר לבנות מקדש ואשמח אלוקים ואנשים בפשטות, תמימות ומחוייבות.

בני גל