עד קצה גבול היכולת

כשר' זושא מאניפולי שכב במיטתו בזקנותו, וידע שהוא עומד למות תוך כמה שעות, הוא החל לבכות. שאלו אותו תלמידיו: "רבנו, למה אתה בוכה? הרי אתה צדיק, וודאי תגיע לגן עדן!", ענה להם "אם ישאלו אותי בשמיים: 'למה לא היית צדיק כמו אברהם?', אשיב 'כי אני לא אברהם אבינו'. אם ישאלו 'למה לא היית צדיק כמו משה?', אענה שוב שאני לא כמוהו, אבל אם ישאלו אותי 'למה לא היית כמו ר' זושא?', מה אגיד אז?!".

באותה עת הסביר ר' זושא לתלמידיו שאסור להשוות בין בני אדם, כי כל אחד שונה מהאחר, אך כל אדם צריך לשאול את עצמו: "האם מיציתי את עצמי לגמרי? האם השקעתי בכל מאודי? האם התאמצתי בלי להוריד מערכי או לוותר לעצמי?".  

ובאמת, כל אחד מאיתנו מחויב להשקיע עד קצה גבול יכולתו. איש לא דורש ממך להיות יותר ממה שאתה, אך מסתבר שגם להיות עצמך זו עבודה בפני עצמה.

מסופר על אדם שחזר בתשובה והחל להקדיש מזמנו ללימוד תורה. ראה אביו עד כמה בנו משקיע ושמח בלימודו, וביקש להצטרף אליו. הסביר לו הבן שלימוד גמרא הוא קשה ויאלץ ללמוד גם ארמית, אך האב התעקש בכל זאת, והבן החל ללמדו.

הם החלו ללמוד דף אחד מתוך הגמרא, וישבו על אותו דף במשך שנה שלמה. ביקש האב לערוך סעודה לרגל סיום הדף. הבן הסביר לו שנהוג לערוך סעודה על סיום מסכת, אך הוא התעקש. פנה הבן לר' משה פיינשטיין זצוק"ל ושאלוֹ האם לערוך סעודת סיום על הדף שלמדו. הרב השיב לו "תערוך סעודה וגם אני אשתתף בה". ואכן הסעודה התקיימה, הרב אף דיבר בשבחו של האב שהתעקש והתמיד בלימוד.

אולם סעודה זו הייתה סעודתו האחרונה של האב. למחרת בבוקר הוא לא התעורר משנתו. כשהספידו ר' פיינשטיין, אמר "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בדף אחד".

קצה גבול יכולתו של האב, היה לימוד דף גמרא אחד. בכך הוא עשה את שלו. כמובן שזה לא מתיר לאדם ללמוד כמה הלכות, להפסיק ולתרץ שזהו גבול היכולת. האדם צריך להתאמץ כמה שיותר, עד שהוא באמת מרגיש שהוא מרוצה מעצמו, שהוא מיצה וניצל את יכולתו עד הסוף, ונתן את כל כולו.

זו גם הדרך (מלבד האמונה) להגיע להגשמה עצמית. מי מאיתנו לא מרגיש חוסר סיפוק בחייו? מי מאיתנו לא חש בקנאה, צרות עין, ציפיות גדולות (ובעיקר אכזבות) שמכרסמות בליבו?

ההרגשה הזו, שעלולה להוביל אדם למצבים קיצוניים ביותר, נובעת בין היתר מחוסר אמונה וביטחון בה'. על האדם לדעת שכל פרט שקורה בחייו הוא מאת ה', וכל מה שקורה בעולם הזה, הוא לאחר דיונים בעולם העליון. הכל קורה באופן מדויק.

אדם המרגיש זאת, הוא אדם מאמין. כשהוא יודע שהכל קורה לטובתו, הוא אדם בוטח. כשהוא גם מאמין וגם בוטח (וזה תמיד בא יחדיו, כי אלו שני ערכים משלימים) הוא חי בשלווה, סיפוק ואושר כל ימי חייו.

זה מה שמחזיק אדם בעבודת ה' - וככל שאדם מאמין ובוטח יותר, הוא עובד את ה' טוב יותר, וכפי גודל מידת האמונה והביטחון, ה' עוזר ומתקרב לאדם יותר.  

עלינו לבקש על אמונה וביטחון לפני כל דבר אחר. חסר משהו? חסר אמונה וביטחון. שאו תפילה ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.