מבוא למדע הא-להי

    תמהיל הספר מבוא למדע הא-להי

     מבוא למדע הא-להי או האמת המדעית של התורה, מיועד לאדם השלם   

         מבוסס על הרמב"ם * באגרותיו וספריו(ביאור המשנה, משנה תורה ומורה הנבוכים)

                                             ליקט וביאר משה רבפוגל

במאמר זה נסביר את הזהות שהרמב"ם רואה בין הדת למדע הא-להי ויינתן מבוא למדע זה.

             מה שנכתוב בעניינים אלה הינו רק ראשי פרקים ו"אידך זיל גמור".

א.     הגדרת המדע לאור ויקיפדיה ומקורות נוספים

מדע - במובנו הרחב - הוא מכלול עקבי, לוגי של ידע מוסק, הניתן לבחינה לפי הנחות יסוד (אקסיומות) ופילוסופיות(פילוסופיה, אהבת החכמה כאן במובן מחשבתי או/ו שכלי) עליהם נשען המדע - לאור התפתחות גישות פילוסופיה שונות במהלך הדורות והאסכולות.

במובנו הצר יותר - משמש המונח מדע לציון כלל הידע האמפירי(הניסיוני) שהושג באמצעות המחקר המדעי (כמו פיזיקה, ביולוגיה וכימיה למעט תחומים כמו מתמטיקה).

בשאלות ההיקף והתכולה של המושג "מדע" והגדרת השיטה המדעית עוסקת הפילוסופיה של המדע. המטפיזיקה היא ענף של הפילוסופיה העוסק בהסבר טבעה של המציאות, הקשר בין חומר לנפש, בין חומר לתכונה ובין מחשבה למציאות.

תחומי המדע השונים קשורים לרוב בענפים של מתמטיקה וסטטיסטיקה, ובין הנחות היסוד שלהם משולבים רעיונות מתחום הפילוסופיה. למשל, הבעיה הפסיכופיזית המפרטת גישות שונות בקשר בין הרצון או/ו הנפש לבין הגוף, כאשר המדע איננו מכיר בהכרח במושג נפש או/ו תודעה אלא במופע שלו שקרוי בפינו נפש.

הידע המדעי משנה תפיסה ומתעצב תדיר בעקבות תגליות ומחקרים חדשים, שמסקנותיהם מתועדות ומופצות. לשאלות רבות אין תשובה ודאית אחת, כך שמדענים, חוקרים ופרשנים עשויים להיות חלוקים בדעותיהם אולם לבעיה מתמטית בד"כ יש פתרון אחד נכון אולם אף הוא יכול לתת 2 תשובות. למשל, משוואה ריבועית המתקיימת ע"י שני פתרונות או אחד חיובי ואחד שלילי.

*רבי משה בן מימון (1138-1204), מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם (בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. הרמב"ם השפיע באופן משמעותי על תרבותו של העם היהודי ועל כן הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא אף הוכתר בכינוי "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו.

ב.     ההבחנה בין מדע אמיתי למדע ספקולטיבי

המדע האמיתי (התצפיתי) ניתן לסתירה בתנאים מסוימים לפי קרל פופר* יש להחשיב כמשתייכת למדע האמפירי, רק מערכת תאורטית הניתנת לסתירה על ידי תצפית או מצב עניינים כלשהו. זאת, בשל אי-סימטריה לוגית. בעוד שתוצאות אמפיריות(ניסיוניות), רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להוכיח מערכת תאורטית.

למשל, האסטרולוגיה איננה מדע, כי היא לא ניתנת לסתירה, אין הפירוש שהאסטרולוגיה הינה אמת אלא שהיא ספקולציה או השערה בלתי מבוססת מדעית. חוקי ניוטון הינם מדע תצפיתי שניתן להפרכה, שהרי יש תנאים מסוימים בחלל בהם כוח המשיכה איננו תקף.

* קרל פופר (1902-1994), פילוסוף בריטי – אוסטרי יהודי. אחד מגדולי הפילוסופים של המדע במאה ה 20.

פופר עודד גישה לפיה במדע אנו מפעילים באופן יזום ביקורת מחמירה ככל האפשר כלפי השערותינו, בניסיון לחשוף את השגיאות בהן. בהמשך הרחיב והכליל גישה זו לתחומי ידע נוספים, בפילוסופיה אותה כינה "רציונליות ביקורתית".

ג. האם הדת הינה מדע ?

לכאורה, התשובה שלילית.

תורה – מלשון הוראה כיצד להתנהג ומה לעשות במסגרת האמונה, עבודת הא-ל בקיום המצוות ותיקון המידות.  ביסודה של האמונה אין ראיה מדעית על המציאות וטיבה , למעט הראיה האימונית שלא תמיד תואמת לראיה ולהבחנה המדעית בת זמננו.

 אין זה אומר שהדת והמדע סותרים זה את זה אלא רק שהם מישורים שונים של התבוננות(הדת בעיקרה הינה ערכית ותובעת מעשים מהאדם ואילו המדע בעיקרו איננו ערכי ומחייב התבוננות שכלית בהכרת הקשרים בין החלקים השונים של המציאות). ההבחנה בין המדע הא-להי לבין המדע בזמן הזה הינה שהמדע מנסה להכיר ולהכיל את המציאות הטבעית והקשרים הקיימים בה ואילו המדע הא-להי מנסה להכיר את מחויב המציאות ופועלו במציאות. מטרתו העיקרית של המדע הא-להי הינה להתוות לאדם דרך של שלמות גופנית ונפשית שמאפשרת לו ברובד הבסיסי קיום נאות במידות מתוקנות וברמה העמוקה יותר לאפשר לו מעשים ודעות נכונות והכרת הא-ל בדרך השלילה והחיוב. בדרך השלילה האדם שולל ממנו מה שלא ניתן לייחס לו, כגון לדעת שאינו גוף ובדרך החיוב הוא יודע שהוא מגן ומושיע, עוזר ומרחם על בריותיו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא אולם הכול לפי המשפט ומעשי האדם היחיד או/ו מעשי הציבור שנאמר "א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".

דוגמאות לראיה של האמונה - אנחנו מאמינים בקיום הא-ל, בבריאת העולם ובחידושו וביציאת מצרים.

ד.     דוגמאות נוספות למישורים שונים של הדת ושל המדע

"המכסה שמים בעבים, המכין לארץ מטר, המצמיח הרים חציר. נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו(תהילים)"

בברכה הראשונה לפני קריאת שמע אנחנו מכריזים באמת שאנחנו מאמינים ויודעים "כי הוא לבדו מרום וקדוש פועל גבורות, עושה חדשות, בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו כל יום מעשה בראשית". כאמור, לעושה אורים גדולים, כי לעולם חסדו".

עפ"י הדת והאמונה, הא-ל יתברך שמו הינו הכוח המניע והיוצר לכל התהליך.

עפ"י המדע יש כאן תהליכים פיזיקליים שנלמדים במדעי החיים, הגיאולוגיה, המטאורולוגיה ועוד. תהליכים אלה ניתנים לתיאור מדעי, פיזיקלי ומתמטי. כמו כן ישנם תהליכים שתלויים ברצון האדם שכן ה"שכל האנושי" גם הוא נוצר ונברא ע"י הא-ל שברא את האדם ב"צלם א-להים"(תשובה ניצחת ל"טיפשים" שמתנגדים לחיסונים) ומכאן שהשכל הינו "כבוד ה'" כדברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים".

אולם, אין כאן סתירה הא-ל  הינו המניע והיוצר הראשון של התהליך ולפי דעת מחבר ספר התניא גם מחיה בדרך מופלאה את הנמצאים(ראה שער היחוד והאמונה).

גם ההשערות האבולוציוניות אינן סותרות את הקביעה שהא-ל הינו המפעיל, הפועל והמניע הראשוני והיחיד שכן ניתן לומר שהוא נתן בטבע את הכוח והאפשרות להמשיך את עצמו ואת הברירה הטבעית וכל הפעילות שנעשית בטבע הינה מכוחו.

ה.     מדע ערכי(הרמב"ם) ומדע תצפיתי(מדע בין זמנינו)

מדע ערכי – מיחס תכלית ומטרה למציאות.

למשל, לגרמי השמים יש נפש שתכליתה לעבוד את הא-ל, התנועה הסיבובית(אליפטית) שלהם מעידה על החשק להידבק במקורם(המדע האריסטוטלי).

מדע תצפיתי – של זמננו, בעיקרון, איננו מייחס ערכיות או/ו מטרה למציאות אלא תכליתו להבין את הקשרים שבין חלקי המציאות השונים.

המדע כיום – בעיקרו, איננו ערכי אלא עובדתי ותצפיתי או/ו מבוסס על אקסיומות.

למשל, "הלב" – המדע מכיר ויודע שהלב מזרים את הדם לחלקי הגוף השונים אולם איננו רואה בכך מטרה א-להית אלא מטרה פונקציונלית להמשך חייו של בעל החיים או/ו האדם. מבחינת האמונה, המושג "לב" מבטא רצונות, מידות ורגשות.

ר' שם טוב גפן* מסביר בספרו שכך גם צריך להתבונן במעשה בראשית, הווי אומר לפי המושג שהוא מגדירו כאמת שמושגת ב"חוש השלם" וכפי שיבואר בהמשך מאמר זה.

* ר' שם טוב גפן ( 1856-1927) היה פילוסוף, תאורטיקן, מתמטיקאי, מקובל ואיש אשכולות יהודי.

ו.       מה ההבדל בין אמונה לידיעה ?

עפ"י ה"חזון איש"* האמונה הינה המבט של האדם על העולם והמציאות ואילו הידיעה הינה המבט על עצמו. הידיעה הינה הכרה שכלית או/ו הבנה של האדם. כאשר דויד המלך מצווה את שלמה "ואתה שלמה בני דעהו ועבדהו". האם דוד המלך מתכוון לאמונה או להבנה שכלית ? כנראה שלשניהם.

ידיעה עפ"י ויקיפדיה ומקורות נוספים היא ההכרה הוודאית של אדם בכך שטענה מסוימת היא אמיתית. זאת להבדיל מסברה, שהיא האמונה שעובדה מסוימת היא אמת אך ללא ודאות.

הידיעה נשענת על מידע המאוכסן בזיכרון סמנטי, שהוא חלק מהזיכרון מפורש של הזיכרון לטווח ארוך על פי אברהם מאסלו *, לאדם יש צורך לדעת ולהבין.

* ה"חזון איש" – הרב אברהם ישעיהו קרליץ(1953 - 1878), אחד מגדולי אנשי התורה והפוסקים שחיו בדור האחרון.

* אברהם מסלו(1908-1970) – חי בדור האחרון ונחשב לאחד התאורטיקנים של הפסיכולוגיה ההומניסטית.

      ז. ידיעת הממציא כל הנמצאים.

הידיעה הינה שכלית, כי באמצעות השכל יבחין האדם בין האמת לבין השקר(הרמב"ם). לכן,  הכרת דבר במציאות בידיעה הינה חזקה, יציבה ואמיתית יותר מהכרת דבר באמונה. הידיעה מחייבת את האדם יותר מהאמונה. הרב יוסף קאפח* זצ"ל הדגיש כי יג עיקרי האמונה של הרמב"ם נאמרו כידיעה ולא כאמונה, למעט האמונה בתחיית המתים שאיננה ניתנת להבנה שכלית. לכן, יש דברים שהשכל אינו יכול לתפוס ועליהם הננו מצווים באמונה ויש גם רצון א-להי מעל השכל.

הרמב"ם מתחיל את ספרו הגדול "משנה תורה" בקביעה הבאה. "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא". לאחר מכן מרחיב הרמב"ם את הדברים ואומר שלו יעלה על הדעת שהוא איננו נמצא, הרי שום דבר אינו יכול להימצא ולו יעלה על הדעת שכל הנמצאים אינם קיימים הוא לבדו קיים ומצוי.

*הרב יוסף קאפח (1917-2000) היה פוסק ישראלי, חבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות מגדולי מפרשי הרמב"ם והגותו.

ח.     נחזור לשאלה, האם הדת הינה מדע ?

נראה שהדת הינה מכלול של אמונה, ידיעה ועבודת הא-ל ומכוונת בעיקר לתכלית האדם.

"את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"(קהלת).

עפ"י הרמב"ם האדם מצווה להכיר את הא-ל עד היכן שהדבר אפשרי. נקודה חשובה שמעלה הרמב"ם הינה שהא-ל יתברך רוצה שנדע אותו ומכאן החיוב לעסוק בו. ידיעת הא-ל מושגת גם ע"י הכרת מהותו לפי היכולת האנושית, הבנת פעולותיו וגם ע"י העבודה בפועל שהאדם עובד את הא-ל יתברך.

למשל, כשאנו אומרים  בתפילה "וצבא השמים לך משתחווים", האדם מבין ונחקקת במוחו הידיעה שיש מציאות עליונה של גרמי השמים, בין אם הם גשמיים ובין אם הם רוחניים אולם כולם עושי דברו.

אותו חלק של המדע הקשור למדע התצפיתי, קשה מאד להוכיח בו את מושג "ההשגחה". המושג "השגחה פרטית" קשה מאד להוכחה ואולי לא ניתן להוכחה כלל בכלים המדעים של הזמן הזה מכיוון שהשונות והעפיצות שונה מאד מאדם לאדם ומבחינה סטטיסטית הוא איננו ניתן להוכחה אולם אנחנו מאמינים ויודעים שהוא קיים והא-ל יתברך משגיח על האדם כפי מעשיו. ואם הדברים אינם נראים בעיון ראשון, ה"הדברים נבחנים בסופם"(הרמב"ם). אולם מי שיש בו דעת יראה בוודאות שההשגחה הא-להית קיימת בנמצאים אם כי אין השגחתו דומה למה שאנחנו משגיחים כפי אומר זאת הרמב"ם.

לכאורה, גורלו של האדם המאמין בעולם הזה איננו שונה מהאדם שאיננו מאמין ואיננו מקיים מצוות בפועל. אמנם, לדעת הרמב"ם "האדם השלם" משגח ב 2 העולמות ועמוק ממה שקדם הוא יודע שה' אתו ומשגיח עליו ולכן הוא עובד את ה' בשמחה, בחיות ובטוב לבב.

אותו חלק של המדע הנקרא "מטפיזיקה" הינו החלק במדע הקשור באופן חד חד ערכי לתורה ול"מדע הא-להי" כפי שהתורה מכונה בפי הרמב"ם. לפי גישה זו התורה היא מדע אולם חייבים לצרף אליה את השיוך "הא-להי" כי היא משתייכת לא-ל.

ברמה הראשונית התורה הינה מדע א-להי המבוסס על אמונה, ידיעה בשכל ובמידות לשם עבודת ה' וקיום מצוותיו בפועל. ברמה הגבוהה וברובד השני של האדם המשתלם או/ו השלם בעבודת ה' ובקיום המצוות, התורה נשארת ונשמרת ברמתה הראשונית עם דגש על ידיעת ה', כדברי הרמב"ם במורה "ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו"., שני הרמות או הרבדים האלו ראוי שיעשו באהבה שהיא המידה החשובה והגבוהה מכולם. אולם ברמה הראשונית של האדם טרם שהשתלם בעבודה ובידיעה כראוי, התירו חז"ל לאדם עבוד שלא לשמה ואח"כ יגיע לעבודה לשמה. אם כי ראוי לאדם להתעורר ברמה הראשונית שתיהיה גם כן לשמה. "לשמה", פירושו ללא פנייה. כדברי הרמב"ם "עושה האמת מפני שהיא אמת".

אם כך ניתן לומר שהתורה ברמתה הגבוהה הינה "המדע הא-להי" שקשורה באופן חד ערכי לאותו חלק במדעי הפילוסופיה שנקרא "מטפיזיקה" וברמתה הראשונית הינה אמונה,  שכל ומידות והרובד השכלי קשור למדע אף הוא שכן כל המצוות נתנו לבעלי שכל ואומר רבנו הגדול שאין ניתן לצוות אלא למי שהוא בעל שכל. מבחינה בסיסית גם לבעלי החיים האחרים מלבד האדם יש שכל אולם השכל והתבונה שלהם בעיקרם באים לידי ביטוי כדי לספק את צרכיהם הגשמיים(אכילה ושתיה). ראיה הסותרת במקצת דעה זו הינה העובדה שהגמרא מביאה את העובדה שהעורבים כלכלו את אליהו בעת שהסתתר מפני איזבל והם נשלחו לשם כך ע"י הא-ל יתברך שמו ואכן ניתן לראות באופן שבו משיגים העורבים את אוכלם שהם בעלי יכולת שכלית מסוימת.

ט.     כיצד ידע האדם את הא-ל ?

ידיעת הא-ל כוללת את הידיעה בקיומו, מהותו שאיננה ניתנת להבנה ופעולותיו.

תשובת בעל התניא* הינה שהדבר אפשרי רק ע"י תלמוד תורה שהיא חוכמתו והעוסק בה כאילו מחבק את המלך. המסקנה מבחינתו שאין דבר כזה ידיעת ה' מצד עצמו אלא רק ידיעת קיומו והדבקות בו ע"י התורה. ראה דברי רש"י כל הנביאים הסתכלו באספקלריה שאיננה מאירה, חשבו שראו את ה' ולא ראו אותו באמת. משה רבנו הסתכל באספקלריה המאירה וידע שלא ראה את ה'. אולם בפרק כח בספר התניא מזכיר אדמו"ר הזקן את ארבעת החיות שעל המרכבה(פני שור ופני נשר) ולכן נראה לי שלימוד המרכבה הינו אצלו בבחינת לימוד התורה והשגתה הגבוהה. ובדברי ה"צמח צדק" ב"דרך אמונה" הוא כותב שמפני אריה שבמרכבה מקבלים שפע כל המלאכים. וזהו מה שאמר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה שיש עשר מעלות למלאכים והגבוהה שאין גבוה ממנה היא המעלה הקרויה "חיות הקודש". וממשיך הצמח צדק ואומר "שברבות ההשתלשלות שמפני אריה שבמרכבה נמשך מזה המשכה מצומצמת גם חיות הנפש של האריה הגשמי וכן מפני שור שבמרכבה נמשך חיות נפש לשור הגשמי. ובחינת ההשתלשלות הזו הוא מה שהשי"ת מוריד וממשיך ומשפיע חיות לנמצאים מעילה לעילה(מסיבה לסיבה)".(כוונתו בירידת הרוחני ממדרגה למדרגה עד שמתגשם ויורד מטה מטה והופך להיות יותר גשמי ממי שהוא במעלה גבוהה ממנו). זהו שאמר הנביא קהלת "גבוה מעל גבוה וגבוהים מעליהם" מכאן אתה למד על הקשר בין הרוחני לגשמי. וזה דבר נפלא להבינו ולדעת את גדולת ה' יתברך איך שהכול שופע ממנו והוא מקור הכול. ועוד בדברי ה"צמח צדק" "שהאדם הוא עיקר במרכבה והאדם התחתון כיסא לאדם העליון שהאברים הגופניים שבו הם רומזים לרוחניות שלמעלה והם כוחות א-לוהים. ולא לחינם נאמר "נעשה אדם", מאחר שהתמונה הזאת הינה מעשה האדם הרוחני העליון. והנביא הוא האדם הגופני אשר בעת הנבואה נהפך כמעט לרוחני". ובהמשך דברי ה"צמח צדק" מביא את דברי חז"ל "כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת שנאמר ותמונת ה' יביט". האספקלריא(המראה)הינה משל להבנה השכלית ואילו האספקלריא המלוכלכת הינה התחושות הדמיוניות שבאות מכוחות הגוף והפריעו להם בהשגה הנקייה ולכן לא הגיעו לדרגתו של משה רבנו בהשגת הא-ל יתברך.

לדעת הרמב"ם הדרך האמיתית להכרתו הינה בשלילת התארים ולכן יש הכרה שכלית מסוימת של המהות הא-להית שנובעת רק מהתורה ומהמצווה. הרמב"ם סובר שהכרת וידיעת הא-ל הינה למעשה מצווה והיא למעשה המצווה הראשונה שהוא מונה.

* בעל התניא, מחבר ספר התניא ופוסק הלכתי הרב שניאור זלמן מלאדי, מיסד חסידות חב"ד (1745-1749-1812).

י.       אופני הכרת וידיעת קיומו של הא-ל

הכרת וידיעת הא-ל ניתנים להכרה בהתבוננות במציאות שהינה עפ"י קאנט* אוסף של גילויים שאינם אמת נצחית , לכן חייב להיות להם מקור אמת נצחי. לפי הרמב"ם רק לקב"ה יש מציאות אמת ולפי בעל התניא, אין שום מציאות אמת מלבדו, כל הגילויים והמציאות הינם הארה ממנו וכמו שאור השמש נבלע בשמש ששם זהו מקורו, כך כל המציאות הטבעית(הגשמית והרוחנית) אין לה קיום מלבדו. והוא יתברך מחיה ומהווה אותה בכל רגע ורגע. דוגמא לידיעת ה' מצד עצמו הינה הידיעה שאיננו גוף(יג העיקרים). ורק עליו ניתן לומר "וה' א-לוהים אמת הוא א-לוהים חיים(ירמיהו י,י). הואיל והקב"ה הוא "אמת", שאין בו שינויים ושאינו נפסק לעולם, הוא גם נקרא "חיים"." עם ישראל נמנה עם הדברים הקרויים "חיים", מכיוון שהוא דבק בקב"ה ועל כן נאמר "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם – חיים כולכם היום".

*עמנואל קאנט(1724-1804) – פילוסוף גרמני מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ומגדולי הוגי הדעות בכל הזמנים. "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".

יא.    מצוות והלכת בדרכיו

דוגמא למצווה שקשורה להכרת הא-ל ופעולותיו הינה המצווה "והלכת בדרכיו". האדם מישראל מצווה לנסות ולהידמות לפעולות הא-ל. "מה הוא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא חנון אף אתה היה חנון".  עפ"י הרמב"ם האדם שהולך בדרכי הא-ל צריך להתמקד בשלושת הפעולות החשובות והעיקריות של הא-ל והם. חסד, צדקה ומשפט. אין לאדם היתר אלא לעסוק בישוב העולם או בתורה ובמצוות.

יב.   המדע הא-להי לפי הרמב"ם

המדע הא-להי לפי הרמב"ם הינו מדע תכליתי שמזוהה באופן חד חד ערכי עם התורה. ברובד הבסיסי הינו לימוד התורה ומידותיה וברמתו הגבוהה הינו הכרת וידיעת הא-ל. פסגת המדע הא-להי הינו מעשה מרכבה ומעשה בראשית שהוא השער לנבואה והוא סוד שאין ראוי להפיצו ברבים אלא ליחידים אשר ה' קורא.

היכן קורא הרמב"ם לתורה – המדע הא-להי ? בביאור המשניות ובמורה הנבוכים.

בביאור המשניות מסכת אבות

 "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל – בטל דבר ובטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר בטל – אינה בטלה לעולם". באהבת דוד ויהונתן שהייתה אהבה אמיתית אומר הרמב"ם " ולפיכך, אם הייתה סיבת האהבה עניין א-להי, והוא המדע האמיתי – הרי אותה האהבה אי אפשר סורה לעולם הואיל וסיבתה מחויבת המציאות". כוונתו של הרמב"ם הינה שאהבה ביניהם הייתה אהבה ערכית אמיתית ולא גשמית מכיוון שלא הייתה תלויה בדבר.

בביאורו למסכת חגיגה אומר הרמב"ם "שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע הא-להי והוא הדיבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק בו".

התורה מכירה במציאות רוחנית א-להית (מעשה מרכבה) ומציאות גשמית (מעשה בראשית) ושניהם הינם מופעים של הארה א-להית ואין להם מציאות משל עצמם כי הכול מכל בכל הינו הארה ממנו יתברך.

יג.    ייחוד עליון של הא-ל וייחוד תחתון.

נושא זה מוסבר ע"י אדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה. לפי הסבר זה הפסוק "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" שאותו אמרו השבטים ליעקב אביהם כאשר שאלם האם יש מהם מישהו המפקפק חלילה באחדות הא-ל ובייחודו ? והם ענו לו שמע ישראל (הוא יעקב אבינו) ה' א-להינו ה' אחד, הווי אומר אנחנו מאמינים ויודעים שה' אחד. ועל זה אומר הרמב"ם שאחדותו איננה במניין או במספר אלא זוהי אחדות מעל כל מה שאנחנו יכולים להבין כאחדות, אחדות וייחוד שאינם ניתנים לחלוקה. מסביר אדמו"ר הזקן ב"שער היחוד והאמונה" שכל המציאות שאנו רואים אותה כמציאות הינה כאור השמש בשמש ששם הוא נבלע במקורו ואיננו בא לידי ביטוי, לכן אנחנו גם אומרים ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הקב"ה לבדו הינו המציאות האמיתית. אולם מכיוון שאנחנו איננו יכולים לרדת לסוף עומקם של דברים אלה מייד פתח ה"זקן" ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". פירוש הדברים שאנחנו מכירים ויודעים את הקב"ה במציאותו כמלך שיש לו צבא רוחני, הם המלאכים עושי דברו וכפי שנאמר "צבא השמים לך משתחווים". המציאות הרוחנית שממנה משתלשלת המציאות הגשמית הינה חלק מהמערך הא-להי שבו נוצרה המציאות ע"י הקב"ה וכמובן שגם היא הומצאה ע"י הא-ל יתברך יש מאין, מציאות זו הינה "מעשה מרכבה" ואילו "מעשה בראשית" השתלשל מ"מעשה מרכבה".  העיסוק ב"מעשה מרכבה" וב"מעשה בראשית" ניתן רק ליחידים אשר ה' קורא ולנביא אולם ה"אדם השלם" יכול גם להבין משהו מעניין עמוק זה. הרמב"ם אומר שמה שהוא הציג מנושא זה בהלכות יסודי התורה שבספר המדע הינו רק כ"מר מדלי"(טיפה בים).

יד.    ההבחנה בין המדע הא-להי לבין התורה באמצעות החוש

ה"חוש" הינו רובד נוסף בהכרת המציאות. רובד זה מצוי גם בדבריו של הרמב"ם באגרותיו. הרמב"ם מזהה אותו לעיתים עם הידיעה השכלית אבל אומר שמה שיושג לאדם ב"חוש השלם" הינו אמת ללא ספק. ר' שם טוב גפן* קורא לו "החוש השלם". למעשה, ה"חוש" הינו חלק מהשכל שאיננו אנליטי(חישובי) עליו מדבר הרמב"ם כשהוא מדבר על חלקי הנפש במבוא לפרקי אבות והוא מדבר על שני מרכיבי השכל.

לפי הרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות, החלק השכלי בנפש האדם מכיל מרכיב אנליטי(חישובי) ומרכיב נוסף שהרמב"ם קורא לו "ידיעת הנמצא שאיננו משתנה". זהו החלק בשכל שקשור לידיעה ולחוש השלם של האדם וחלק זה מפותח מאד בנפש הנביא או מי שראוי לנבואה.

עפ"י דברי ר' שם טוב גפן, התחושות הגופניות של ממדי הגוף והמקום באו לנו מצד השכל, ואילו החוש השלם נקי הוא מהחומריות (מעשה בראשית והאדמתנות*,עמ' 224)החושיות הנקייה והצלולה, בכל היותה יותר קרובה אל המציאות, הנֵה בערך הזה היא גם נקייה מכל חומריות וגופניות. החושיות היא, לפי זה, יסוד פסיכולוגי, הטהור גם מכל דמיון וגם מכל גשמיות. למשל, תחושתנו היא שהשמים מונחים עלינו כעין "כיפה", ואם יאמר שמעון: 'כיפת השמים העגולה והכדורית מונחת עלינו' – הרי מאמרו אמת, והדבר מבטא תחושה אמִיתית אשר גם על־פי השכל תיחשב אמת. אבל אם יבוא ראובן ויאמר לשמעון: 'השמים הללו שאמרת כי הם עגולים אינם עגולים, אלא מסתיימים כחרוט ולא ככדור', ויעלה בידו להוכיח זאת – עדיין אין אמירתו של שמעון שגויה בשל כך כלל וכלל, מכיוון שכך חש בחוש האמִיתי. כך הדבר גם לגבי הנביא, שכתב בתורה את אשר הרגיש בחוש הנבואה. ועם קבלת יסוד זה לא תהיה סתירה בין המדע למדע הא-להי, כי אלה שתי דרכים שונות לתיאור המציאות.

למשל, הנביא חש בחוש השלם יותר משאר בני האדם, שחווה השיאה את האדם לאכול מה שנאסר עליו, לאחר שהנחש הוא יצר הרע, גרם לה לטעות. ואם יאמר האומר שאין הדברים מסתדרים עם האמת המדעית, שכן לא נמצא במציאות שנחש ידבר בקול, נאמר לו שלאמת המדעית יש את חלקה בעניין זה, וגם לאמת התורנית יש את חלקה. האדם מייצג את הצורה וחווה את החומר, ומאמר הנביא ש"הנחש ידבר", עניינו שהנחש פעל את פעולתו להפריע לפעולת השכל והחוש הטבעי למשול על חומריותו של האדם. והרי כל זה אמת, כי כך חש אותו נביא שלם(משה רבנו ע"ה), ולכן דבריו אמת לחלוטין, אף שאינם מובנים לנו בעיון ראשון. ועניין זה קשור גם לכך שהנביאים דברו במשלי ובדימויים.

לפי מה שביארנו, דברי הנביא בסיפור מעשה בראשית, אם יובנו נכונה, הנם אמת מוחלטת. ועדיין נשאלת השאלה כיצד חשבון הזמנים מסתדר עם האמת המדעית. והנה, אף שאין בדבר זה סתירה לאמונה ולמעשה המצוות, אין זה המקום להסבירו במאמר זה, ראה דברי ר' שם טוב גפן שהזמן הינו מושג בתודעתו של האדם כפי שביאר באריכות בספרו.

*אדמתנות – גיאולוגיה

טו.   מקורות מהגמרא הבבלית. מסכת חגיגה דף יד עמוד ב

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ תַּלְמִידוֹ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: "אֵין דּוֹרְשִׁין בְּמֶרְכָּבָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ"? אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. מִיָּד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵעַל הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן תַּחַת הַזּיַיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ מֵעַל הַחֲמוֹר?

אָמַר: אֶפְשָׁר אַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּים אוֹתָנוּ, וַאֲנִי אֶרְכַּב עַל הַחֲמוֹר?!

מהי הנקודה העיקרית בסיפור זה איתה היה מזדהה הרמב"ם בוודאות ?

"החמור" בסיפור זה הינו משל לחומר ולחומריות שהינה חוצץ גדול בפני השגת "הנפרד"(הרמב"ם)

טז.   המשך התיאור מהגמרא. מִיָּד פָּתַח רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה.

יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסִכְסְכָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה. פָּתְחוּ כָּל הָאִילָנוֹת וְאָמְרוּ שִׁירָה. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? – "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹומוֹת... עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים... הַלְלוּ-יָהּ!" (תהילים קמח, ז-יד) וְאַף מַלְאָךְ נַעֲנָה מִתּוֹךְ הָאֵש. וְאָמַר: וַדַּאי, הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה! עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלַחֲקֹר וְלִדְרֹש בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם את המצוות, נָאֶה מְקַיֵּם – וְאֵין נָאֶה דּוֹרֵשׁ; אַתָּה נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. אַשְׁרֶיךָ, אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ!

יז.    הגישה הרציונלית

הרב יצחק טברסקי*, טוען: ניתן לראות שהרמב"ם שאף רבות לאחד בין הפילוסופיה להלכה. אחד מהתחומים האלו היה בהגדרת "מעשה מרכבה" והקשרו לפילוסופיה. הרמב"ם בפירושו למשנה(חגיגה ב,א), מסווג את מעשה מרכבה כספרות המטפיזיקה. בקביעה זו הוא מזהה את השיא הלימודי וההכשרתי בעיון פילוסופי, המהווה התעסקות במהות האל. בהמשך לתפיסה זו, הרמב"ם פוסק ששיא הלימוד התורני מהווה התעסקות במעשה מרכבה (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ד' בסופו); ולכך הקדיש הרמב"ם את ספרו האחרון "מורה הנבוכים".

מעשה מרכבה איננו מובן לנו כי איננו בדרגה המתאימה להבינו אולם הוא קיים, כך גם לא מעשה בראשית "ושמע ממני אני מה שהתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים. והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה וכוונתם במעשה מרכבה המדע הא-להי והוא הדיבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי החיים בעולם הזה. מחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והא-להי ובצדק החשיבום, הזהירו ללמדם כשאר המדעים הלימודיים"(פירוש המשניות חגיגה פרק שני, משנה א).

* הרב יצחק טברסקי (1930-1997) האדמו"ר מטולנא ופרופסור לספרות עברית ופילוסופיה, למד אצל הרב יוסף דב סולוביציק, עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא "מבוא למשנה תורה של הרמב"ם".

יח.   עקרונות יסוד על קיום הא-ל והכרתו האמיתית לפי הרמב"ם

לדעת הרמב"ם רק לא-ל יש מציאות אמת והוא השלם בכל אופני המציאות ומחויב המציאות. הא-ל הינו אחד באחדות שאין אחדות כמוה בשום אופן. שאינו גוף ואין לו תואר וכל תואר שאנחנו מייחסים לו הינו תואר משותף לפי הבנתנו המצומצמת כגון שאנחנו אומרים עליו שהוא חי וזה רק בדומה למושג חיים שלנו. אין לו מגבלה של מקום והוא יכול לשמוע בעת ובעונה אחת תפילתם של רבים במקומות שונים. אין לו שותף במעשה בראשית. שהוא קדמון והעולם מחודש. ארבעת התארים החיוביים כלפיו הם שהוא חי, יודע, יכול(רוצה) ופועל. שהוא רוצה שנדע אותו. שאין רצונו כרצוננו ואין מחשבותיו כמחשבתנו שלא ימהר לשנות את המציאות על דרך נס ואין טוב אלא מציאות. מכיוון שהוא קדמון העולם הינו מחודש. הרמב"ם מסביר במורה הנבוכים שהזמן נברא והוא נספח לתנועה. המציאות רוחנית קיימת והיא יציבה יותר מהגשמית שכן היא איננה מושפעת משינויי החומר. הנפש יש לה חלק מחובר לגוף שהינו כוח גופני ויש לה חלק במעלה גבוהה שנקרא נשמה או/ו נפש בשם משותף. לדעת הרמב"ם הדעות הנכונות הולכות אחר המציאות ואין המציאות הולכת אחרי הדעות הנכונות ושהעולם הבא מצוי ויש נבואה מאת ה' ושנבואת משה רבנו אמת. אין שינוי בתורה המצויה בידינו והיא נצחית ולא תהיה תורה אחרת מאיתו, למעט הגילויים שיהיו בימי המשיח לעתיד לבוא.

יט.   מושגי יסוד על חובת האדם ומטרות התורה לפי הרמב"ם

האדם מחויב באהבת האמת והשלום. אין האמת נעשית יותר אמת אם כל העולם מסכימים עליה ואינה נעשית פחות אמת אם כל העולם חולקים עליה. הידיעה האנושית כוללת בתוכה 2 קווים והם החיוב והשלילה. וכך גם המצוות כוללות עשה ולא תעשה. שהיות הגוף בריא מדרכי עבודת ה' הוא. שכל הנאמר בספר משנה תורה הינו הלכה(לפי דברי הרבי השביעי של חב"ד). ממטרות התורה שהאדם יתרחק מהגילולים ומהטינופת עליו ליישר את דעותיו ומעשיו. ובכל מצווה ומצווה יש תועלת מעשית לחיי האדם. או/ו דעה נכונה שעליו לסבור. הלבבות נמשכות אחרי הפעולות והתרגול של המעשים הטובים מביא לדעות נכונות ומחזק את הנפש באותן הדעות. על האדם השלם להתגבר על טבעו הראשוני כפי שנאמר "כל המתגבר זוכה" וכוח האומץ וההתנגדות לעוולות אצל הנביאים גדול מאד. תיקון הגוף הינו תיקון המידות לאדם ולמדינה. האמצעי "לתיקון הגוף" לכלל הציבור הוא קיום המדינה שהכרחי לקיום תקין של הפרט. קיימת חובה לכבד תלמידי חכמים על מנת שדעתם תישמע וילכו לפיהם. כמו כן לכל דבר במציאות יש סיבה גשמית וסיבה א-לוהית. כוח העיון של האדם חלש ולפיכך נתנו לו עיקרי האמונה מראש. הקב"ה איננו מצווה אלא לבעל שכל ולכך נתנו המצוות לאדם ועיקרי האמונה. הרמב"ם סובר שהאל לא יעשה דברים נמנעים אלא הטוב והישר. מכיוון שלקב"ה לבדו מציאות אמת והעולם מחודש כל הניסים אפשריים. שכל מה שברא הקב"ה במציאות הינו טוב מאד, ראוי וביושר. האדם השלם לא בהכרח יזדקק למקדש מכיוון שהוא בעצמו מקדש לעבודת ה' אבל בוודאי שהוא מצפה לבניינו השלם ככלל ישראל. מהעובדה שהא-ל קדום והעולם מחודש נובעת שמירת השבת שהיא העדות על היות העולם מחודש.

כ.      הרצון.

הרצון עומד לדעתי מעל השכל ואע"פ שהאדם מצווה ללכת בכל ענייניו לפי השכל הישר. יש דרגה שמעל השכל והיא חלות הרצון הא-להי על מעשיו. כי יש מצוות שהנם מעל השכל כגון מצוות קידוש ה' כשהאדם מישראל מצווה למסור את נפשו על מנת שלא לכפור בה' אחד. וגם מבחינתו יתברך יש דרגה מעל השכל והיא אמירת בעל התניא "נתאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים"(תנחומא) שכן הוא יתברך לא זקוק לנו ולא לאחד מאיתנו אלא טבע הטוב להיטיב. ולא ניתן לנו להבין איך נמשכת החיות מ"חיות הקודש" שהם המעלה הגבוהה בצורות הרוחניות אל האחיות הגשמיות שאנחנו רואים בעולם הזה. וגם לא ניתן להבין בשכל האנושי איך מדמות האדם שעל הכיסא נמשכת החיות לאדם הארצי אלא רק לדעת שהדבר מגיע בהשתלשלות החיות מתוקף הרצון, כי כך רצה יתברך או כך חייבה חוכמתו יתברך.

כא.  ביאורים ומושגים על מהות הא-ל מחקירת המדע הא-להי.

המדע הא-להי כולל שכל ומידות מכיוון שהתורה שמה דגש על המידות בפרקי אבות ועל הכרת האמת בשכלו של האדם שעל כך מצווה אותנו תורת האמת. האמונה הינה הדבר המצויר בנפש ולא רק הנאמר בפה ואמונה זו הינה ידיעה. אין בא-ל הרכבה כלל והינו עצם פשוט בתכלית הפשיטות. לא-ל אין סיבות קודמות ולכן לא ניתן להגדירו ועוד שכל הגדרה תוחמת והוא לא ניתן לתחימה ואפילו מה שאמר עליו הרמב"ם שהוא הדעה, הדעת והידיעה ושהכול אחד חלק עליו המהר"ל* ואמר שהוא יתברך פשיטות מוחלטת שאיננה ניתנת להגדרה. אין לו תואר מצד עצמו כי אין תוספת לעצמותו. התארים היחידים שניתן ליחס לו הינם תארי הפעולות, כי הם מראים על היחס לזולתו ולא עליו יתברך. עלינו לדעת שמעצם אחד פשוט יכולים להגיע הרבה סוגי פעולות במציאות. המשל לדבר זה הינה האש שיש לה פעולות סותרות למשל חימום, המסה, הקרשה ועוד. הפשטות הגדולה ביותר בתכלית המציאות הינה עצם רוחני שלא ניתן לעלות על הדעת והוא שלא ניתן להפריד בין דעתו לעצמותו שהכול עניין אחד בו שהוא הדעת, הוא הידיעה והוא היודע. יש לשלול מהא-ל ארבעה מיני תארים והם כפי שכבר צוין שאיננו גוף, שאיננו מתפעל, שלא יעדר ושאינו דומה לאחד מהנבראים הגשמיים או/ו הרוחניים.

*רבי יהודה ליווא בן בצלאל (1609 - 1512), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג, היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה.

כב.   יסודות ועיקרי  הנבואה לפי הרמב"ם.

     הנביא הינו בעל שלמות השכל ושלמות המידות. יראה לי שההשגה הנבואית באה לידי ביטוי באמצעות "החוש השלם". חוש זה קשור ל"בינה" והוא מפותח יותר אצל הנשים מאשר אצל הגברים. ולכן אמרו חז"ל שיש לאישה יותר בינה מאשר לאיש ושאברהם היה טפל לשרה בנביאות. ולכן אמרו חז"ל שהנביא יקרא לפעמים בשם מלאך. ה"חוש השלם" מעוצב ע"י תיקון המידות וזה מה שנאמר ע"י אדמו"ר הזקן בספר התניא שהשכל הינו מקור המידות. כוונתו לחוש השלם ולא לשכל האנליטי.  החזון הנבואי שופע תחילה על החלק השכלי ואח"כ על המדמה וזהו הסדר הנכון. ואם הסדר הזה מתהפך והכוח המדמה הינו חזק ומשמעותי אלה הם בני האדם שהם לדעת הרמב"ם ב"מורה הנבוכים", מנהיגי המדינות והקוסמים. החלום הנבואי הולך אחר הנהגותיו של האדם ולכן אברהם שהיה מכניס אורחים ראה במראה הנבואה את המלאכים שמגיעים לביתו. חלום נבואי נבדל מחלום רגיל בעובדה המשמעותית שבחלום נבואי פועל גם השכל והמחשבה ולא רק הכוח המדמה(הדמיון) והיחס הינו השפע מהשכל שמגיע למדמה ואז הציור יהיה שלם, נכון ואמיתי ביחס למציאות. לכן, אמרו רבותינו בגמרא של מסכת ברכות שלעיתים יהיה החלום האמיתי בסמוך לאור הבוקר כי אז אט אט לפני שהאדם ניעור מאיר עליו אור השכל. מכיוון שהאיברים הגשמיים מושפעים מהנפשיים, לכן, יעקב אבינו ע"ה צלע בפועל לאחר שראה את החלום בו נאבק עם המלאך, כך מסביר הרב יצחק אברבנאל*. כל נביא מתנבא ע"י מלאך למעט משה רבנו שנבואתו הייתה בדיבור ישיר עם הא-ל יתברך ללא התערבות של הכוח המדמה וזוהי שלמות שאיננה ניתנת להשגה לשאר הנביאים. גדולי הנביאים שעסקו במדע הא-להי היו ישעיהו ויחזקאל ונבואתם עוסקת במעשה מרכבה. הלכות יסודי התורה של הרמב"ם יש בהם הקדמה למעשה בראשית ולמעשה מרכבה. עד כאן זהו הבסיס האימוני והתודעתי המשותף לרוב בני האדם ואין חשש לדעת את הדברים האלה וגם יש מצווה לדעתם. אולם העיסוק בפועל ב"מעשה מרכבה" וב"מעשה בראשית" ראוי רק לאדם השלם הוא הנביא שמילא כרסו ב"לחם ובשר" והם ש"ס ופוסקים ונדרש גם שיהיה "מהנדס" ואין הפירוש מהנדס ממש אלא שתהיה לו ידיעה אנליטית מסוימת של הבנת הנתונים וידע בסיסי בלוגיקה ובהסקת מסקנות.

*רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל או דון איסק אברבנאל (1508 - 1437) היה מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי, שנודע בפירושו על התורה והנביאים ובתפקידיו כשר האוצר של כמה ממלכות באירופה: פורטוגל, קסטיליה, אראגון ונאפולי. ניסה לפעול לביטול גזירת גירוש ספרד.

כג.   האדם השלם.

הרמב"ם מציין שההבדלים בין בני האדם רבים אע"פ כולם נראים באופן ראשוני אותו דבר. האדם השלם כבר ביטל תשוקתו לדברים הדמיוניים שיכבדוהו בני אדם לעצמו של הכבוד והוא שולט ברוחו כדברי חז"ל "צדיקים ליבם ברשותם ואילו רשעים ברשות ליבם". האדם השלם "אולף" ע"י ההלכה, ועליו חלה האמרה החסידית "המוח שליט על הלב". אמרו רבותינו הקדושים בגמרא "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז". אולם אם הוא תלמיד חכם ומנהיג של הציבור לעיתים הוא צריך להיות קשה כברזל, כפי שנאמר "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם". ועוד אמרו בפרקי אבות בפרק השישי את עיקרי הדברים שצריכים להיות באיש התורה וראה שם ועיקריהם. האדם השלם ראוי שיהיו בו מרבית המידות האלה.

"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים.

ואלו הן, בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשימוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שנה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת הייסורים, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתיישב לבו בתלמודו, שואל כעניין ומשיב כהלכה שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכווין את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

 הסימן הגדול לחכם השלם לדברי הרמב"ם הינו הזלזול במאכל ובמשתה ובשאר הנאות הגוף שעשו אותם המתפרצים כלפי ה' יתברך לתכלית ובני אדם אלה הם ה"מחשיכים פני הלבנה" ומעמעמים את זוהרה. ואין הכוונה רק למה שהתורה אסרה אלא גם למה שהתורה התירה ואפילו בזמן מסוים אם האדם עושה או התאווה תכלית ואין לו ריסון עצמי. עמוק ממה שקדם, האדם השלם נדרש למידה  של טהרה וכוונה של קדושה במעשיו, לולא זאת לא ישיג משהו ממעשה מרכבה וממעשה בראשית, ההוא המדע הא-להי ברמתו העליונה והוא השער לנבואה. התורה והמצוות מעדנות, מעצבות ומיישבות את מידותיו ואין הוא מתפרץ כלפי ה' ונושאי דברו. שכן כבר דניאל הזהיר "ובני פריצי עמך יינשאו להעמיד חזון"  ואלה הם נביאי השקר. לכן, מונה הרמב"ם בין תנאי הנבואה את "שלמות הגוף". כוונת הרמב"ם ב"שלמות הגוף" לשלמות המידות. טבעו של האדם השלם לגמול לחייבים טובות, כמו שיוסף גמל לאחיו שעשו אתו רעה בתחילה. השלם כל מעשיו לשם ש