פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע ואתחנן

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת ואתחנן - נחמו"

עורך: הרב יוסף ברגר

ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא לאמר וכו' ויאמר ה׳ אלי רב לך אל

תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (ג, כג- כו)

מובא ב"ילקוט" - כך טען משה רבינו: כתבת בתורתך (פר' משפטים)

״ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא

חפשי וכו׳ ועבדו לעולם״. ״את אדני״ - זה הקב״ה, ״את אשתי״ - זו

התורה, כמו שכתוב "תורה צוה לנו משה מורשה"- אל תקרי מורשה אלא

מאורסה, ״ואת בני״ - זה כנסת ישראל, ״לא אצא חופשי״ - לא אמות,

כמו שכתוב ״במתים חופשי״- כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.

ולכן רצוני שיהיה בי דין עבד עברי, שבמקרה כזה ״ועבדו לעולם״. ״ויאמר

ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״.

ולכאורה צריכים להבין מהי התשובה שהשיב הקב״ה למשה על טענתו

בדין עבד?

בקובץ ״הבאר״ (אדר תרפ״ה) מובא הסבר נפלא בשם אחד מחכמי פולין

זי״ע: דנראה לבאר, כי משה רבינו טען שיקיים לו הקב"ה את הדין שכתוב

בתורה ״ועבדו לעולם״ דהיינו, יובל. וביקש מהקב״ה שיוסיף לו חמישים

שנה לימי חייו כמנין שנות היובל. והשיב לו הקב״ה ״רב ל״ך״ - כי שנותיו

של אדם הם שבעים שנה כמו שכתוב בתהילים ״ימי שנותינו בהם שבעים

שנה, והקב״ה קורא הדורות מראש ראה וידע שמשה רבינו יטעון כן, ולכן

הוסיף לו כבר חמישים שנה מלכתחילה. ושבעים וחמישים הם ק״כ. ומשה

היה אז כבן מאה ועשרים כמו שאמר ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״.

וזה מה שהקב״ה השיב לו: ״רב ל״ך״ - יש לך חמישים שנה כמנין ל״ך

יותר על שנותיך שהם שבעים שנה, ולכן אל תוסף דבר אלי עוד בדבר

הזה...

ואהבת את ה' אלקיך וכו' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך

היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וכו' (ו, ה-ז)

ומהו האהבה? והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק

בדרכיו (רש"י)

נמצינו למדים לדעת רש"י שאת הקב"ה אוהבים על ידי שלומדים את

תורתו.

כעין זה פירש ה"אור החיים" הקדוש זי"ע, ש"כשיתמיד שימת הדברים על

לבו – יולד בליבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר

ציווהו". ובהמשך דבריו יוצא ה"אור החיים" הקדוש מגדרו, ומעיד על

עצמו באלו דרגות של אהבת תורה הוא אוחז: "ודבר זה אנחנו, יתומי

דיתומי, אנו מרגישים, כי רבה תאוה בליבנו, וחשק אלקי עולם יותר מכל

הון עולם וכבוד מלכות, וכל ערב נרגש (כל הרגשה ערבה) לנמבזה ונמס

(בזויה היא אצלו) בערך חלק המועט המושג מהרגש הווית הדברים על

ליבנו, אשרינו מה טוב חלקנו, וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות".

רבי אליהו מזרחי מביא דעה זו (רש"י וה"אור החיים"), ומוסיף: "אבל

הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שני מהלכות התורה, הק-ל הנכבד והנורא מצוה

לאהבו, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלקיך', והיאך היא הדרך לאהבו. שיתבונן

במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה חכמתו שאין לה ערך ולא קץ,

ומיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע ה' הגדול, כמו

שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלקים לק-ל חי'".

איזו מבין שני דרכים אלו עדיפה? הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זי"ע בעל

ה"חזון יחזקאל" למד זאת מהפסוק בתהלים (צג, ד-ה) "מקולות מים רבים

אדירים משברי ים", מכאן מגיעים למסקנה ש"אדיר במרום ה'", אבל

"עדתיך נאמנו מאד" – להגיע לאהבת הבורא מעדותיו של הקב"ה, היינו

מהתורה – זה טוב ומשובח יותר!...

אף המשיך רבי יחזקאל ואמר: דבר זה רואים במקום נוסף בתהילים (יט, ב-ז)

"השמים מספרים כבוד ק-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אמר ולילה

לילה יחוה דעת". כך מתאר דוד המלך ע"ה את יפי הבריאה המעידה על בוראה,

ולפתע הוא עובר לענין התורה – "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – התורה,

היא זו שמשיבה את הנפש אל ה', לאהבת ה'.

לכן, "המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה

ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז). הוא לומד תורה

ומגיע מכך לאהבת ה'. ולפתע הוא מפסיק מלמודו כדי להתבונן בנפלאות

הבריאה, ולהגיע מתוך כך לאהבת הבורא, אף על פי שעושה זאת למען אהבת

ה', אך כעת לא הזמן המתאים לכך, התורה חשובה יותר!

ואף הוסיף בזה: פעמיים בכל יום אומרים את הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך",

ולפני כן מברכים שתי ברכות "יוצר המאורות" על הבריאה, ו"אהבה רבה" על

התורה. כך גם בערב: "המעריב ערבים" על הבריאה, ו"אוהב את עמו ישראל"

על התורה. כי משני דברים אלו – התפעלות מפלאי הבריאה המתגלים בטבע,

ומלימוד התורה – מגיעים לאהבת ה'.

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (ו, ה)

התורה מצוה עלינו לאהוב את השם יתברך, ולכאורה קשה, היתכן להורות

לאדם לאהוב מישהו? איך אפשר לצוות אדם לעשות משהו, שתלוי ברגש

שמתעורר בו כלפי ענין כלשהו? האם יש לאדם שליטה כלשהי על רגשותיו, או

שהם גואים בו באופן טבעי?

אלא תירץ הרה"ק רבי ישראל מטשורקוב זי"ע שהתשובה לשאלה זו, היא

המשכו של הפסוק: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כלומר שלושת

התחומים הללו: הלב, הנפש והממון – הם מאפשרים לנו להגיע למצב של אהבת

ה'.

הא כיצד? נתבונן בלב שברא הקב"ה בקרב כל אחד ואחד בעולם, על המכונה

שעובדת ללא הרף, שלעולם אינה נחה או מחלידה, ובכל פעימה שהיא פועמת

היא מאפשרת את חיי האדם, ואלמלא כן היה האדם צונח ומת.

פעולתה התמידית של הלב כתב הגה"ק בעל ה"בן איש חי" זי"ע – רמוזה

במילוי של המילה "לב", כלומר, אם נקח את האות המוסתרות המרכיבות את

המילה "לב" - למ"ד בי"ת, נגלה שהאותיות הנסתרות מצטרפות למילה "תמיד"

הרומזת על פעולה תמידית של ה"לב" בלי הפסק.

הנה כי כן, "בכל לבבך" הוא התנאי הראשון המאפשר לנו להגיע לאהבת ה',

בראותנו את המכונה המשוכללת והמתוחכמת הזו, אשר פועמת בנו ללא

הפסקה כלל, ומעניקה לנו חיים בכל רגע ורגע, כיצד זה לא נאהב את מי שברא

אותה ונתנה לנו?

לא זו בלבד, "בכל נפשך", כשאנו מתבוננים בנס העצום שמתרחש בכל רגע

מחיינו, בכך שהקב"ה משמר בקרבנו נשמה, על אף שגופנו הוא כסיר מלא

חורים. חור קטנטן בבלון – גורם לבריחת כל הרוח שבו החוצה, ואילו אנו,

עשויים "נקבים נקבים חלולים חלולים", ולמרות זאת נשמתנו אינה פורחת

מאתנו, מתעוררת בנו אהבה עצומה כלפי בורא העולם, "אשר יצר את האדם

בחכמה".

ומלבד זאת "ובכל מאדך", הקב"ה מעניק לנו ממון, המאפשר לנו לרכוש לכל

הפחות את המינימום הנדרש לאוכל לצורך קיומנו, אם כי רובנו איננו משופעים

בממון רב, מכל מקום, הננו מסוגלים לכלכל את עצמנו ואת בני ביתנו בעולם,

והכרה בשפע הטובה הזה מביאה אותנו בקלות יתרה להודות ולהלל, ואף

לאהוב את הקב"ה, אשר טוב ומיטיב אתנו בכל יום ובכל עת ובכל שעה...

ושננתם לבניך ודברת בם (ו, ז)

מדוע לא נאמר: "ודברו בם", כהמשך ישיר לתחילת הפסוק, העוסק בחינוך

הבנים, אלא "ודברת בם", שהינו צווי המופנה אל האב המחנך?

משום שהאדם הרוצה להטמיע בבניו את לימוד התורה ואת החינוך

הטהור לקיום התורה והמצוות, צריך בראש ובראשונה לעשות זאת

בעצמו, ולהוות להם דוגמא חיה...

כפי שמסופר שבאחד הימים הגיע אל הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע

יהודי, שביקש ברכה לבנו, שילמד היטב.

נענה הרבי ואמר לו: העובדה שאתה בא לבקש ברכה שבנך ילמד, הנה

סגולה נפלאה שתגרום לכך, שגם הוא, בבוא היום, יגיע לבקש ברכה שבנו

ילמד... אולם אם רוצה אתה, שהוא עצמו, אכן, ישב וילמד – עליך להתחיל

ללמוד בעצמך...

ושננתם לבניך ודברת בם (ו, ז)

מתוקף התפקיד המרומם של חינוך הדורות הבאים לדרך ה', נדרש מאתנו,

לעתים, להתגייס למאבק חסר פשרות, המשלב מאמץ פיזי ומחשבתי,

ואשר בו לא עומדת בפנינו כל ברירה אלא חייבים אנו לנצח במערכה.

אביא בפניכם "מעשה רב" שבודאי יתן לנו כח להתמודד במערכות

העומדות לפנינו בימים אלו:

הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, סיפר, כי בטרם נקרא

לשמש ברבנות, הורה לו רבו, הגה"ק בעל ה"חפץ חיים" זי"ע, שבכל מקום

שבו יבחר לרב, עליו להציב כתנאי להסכמתו דרישה להקמת ישיבה

במקום.

כאשר הגיע לעיר ויץ', התכונן לעשות זאת, אולם תושבי המקום שהיו

משכילים, סרבו בכל תוקף לשמוע על כך, ואף איימו, כי אם תיפתח

הישיבה, בניגוד לרצונם, הם יגיבו בדרכים משלהם, ויפתחו במקום מעין

"חידר מתוקן" על פי רוח התקופה, שבו ילמדו למודי חול (ליב"ה) וכיוצא

בכך...

הרב מפוניבז' התלבט מה עליו לעשות: מחד גיסא, מאבק במוסד כזה

איננו קל בכלל, אך מאידך גיסא, המנעות מפתיחת ישיבה, כמוה ככניעה

מראש.

בצר לו, נסע לרבו ה"חפץ חיים", כדי להתייעץ בנידון. תשובתו של ה"חפץ

חיים" היתה ברורה: כאשר פורצת מלחמה בין שתי מדינות, ואינך יכול

לבחור להיות ניטראלי, עומדת בפניך השאלה במי מהן לצדד. נקל לשער,

כי כל אחד יעדיף במקרה כזה להימנות על הצד החזק יותר, אשר הנצחון

נוטה לצידו.

במאבק רוחני זה, שתורת ה' מול רוחות ההשכלה – המשיך ה"חפץ חיים"

– נלחם הקב"ה אל מול הסטרא אחרא... ובבואך להצטרף לאחד מן

הצדדים, כדאי שתבחר את הצד החזק יותר, הלא הוא הקדוש ברוך הוא,

אשר כוחו וגבורתו מלא עולם...

את ה' אלקיך תירא (ו, יג)

חז"ל אומרים (קדושין נז ע"א) ששמעון העמסוני היה דורש כל אתין

שבתורה, והיה מבאר מה הם באים להוסיף. אולם "כיון שהגיע ל"את ה'

אלקיך תירא" – פרש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתין שדרשת, מה תהא

עליהם? אמר להם: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי על

הפרישה".

כלומר, שמעון העמסוני תמה, וכי אפשר לרבות עוד מישהו שיש לירוא

מלפניו כפי שיש לירוא מן האלקים? ולפיכך חדל מיד מכל העיסוק בנושא

זה.

וממשיכה הגמרא: עד שבא רבי עקיבא ולימד "את ה' אלקיך תירא –

לרבות תלמידי חכמים!"

ולכאורה צריכים להבין מה היה הקושי של שמעון העמסוני, ומדוע לרבי

עקיבא לא היה זה קשה כלל.

אלא הסביר הרה"ק בעל ה"מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ זי"ע הסבר נפלא:

שמעון העמסוני כיון שהגיע ל"את ה' אלקיך תירא" – פרש, כי צפה ברוח

קדשו וראה את התמעטותן של הדורות האחרונים, ואת יראת השמים

הפוחתת והולכת – ולא ידע מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הענין.

עד שבא רבי עקיבא וחידש, שהעצה לחיזוק "את ה' אלקיך תירא" הנה

"לרבות תלמידי חכמים", כלומר: להרבות בעולם תלמידי חכמים, לייסד

ישיבות קדושות שבהן יעמידו תלמידים רבים לתורה וליראה...

נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ, א. מתוך ההפטרה)

מובא במדרש רבה (איכה א' נ"ז) נחמתה בכפליים דכתיב "נחמו נחמו עמי

יאמר אלוקיכם".

והדברים צריכים ביאור, מה שייך נחמה בכפליים, הלא ישועתו יתברך היא באין

גבול וסוף?

אלא הסביר הרה"ק בעל ה"דברי שמואל" זי"ע דהכוונה היא, כי בעת שיבוא

המשיח לגאול את ישראל, יבינו ישראל וישיגו בדעתם, שכל היסורים שבגלות,

היו בעצם טובים להם ולא היה בהם רע כלל, גם מה שהיה נראה להם ככואב

ומצער, היה בזה רק טוב.

אך בכל זאת ינחמם הקב"ה ויפיסם בעד כל הסבל שהיה נדמה להם ככואב

ומצער.

והיא הנחמה בכפליים, נחמה אחת היא ההשגה שישיגו ישראל שהכל היה

לטובה, ונוסף לה השכר והניחומים והפיוסין...

נחמו נחמו עמי

דורשי רשומות מצאו כי המילים "נחמו נחמו", עולות בגימטריה מאתיים

ושמונה, שזהו אף חשבון הגימטריה של "יצחק", ורמז טמון בכך, שבזכות יצחק

אבינו עתידין בניו להיגאל.

ולכאורה צריכים להבין, מפני מה דווקא יצחק הוא זה שבזכותו תבוא הגאולה

שלימה?

אלא הדבר יובן לפי דברי חז״ל המופלאים (מסכת שבת פט:), ״לעתיד לבוא

יאמר לו הקב״ה לאברהם אבינו: בניך חטאו לי, ומה נעשה בדינם? יענה לו

אברהם ימחו על קדושת שמך!

יאמר לו הקב״ה אלך אצל יעקב אבינו שהיה מורגל בחיי חיותו לצער גידול בנים

ואולי מתוך כך ירחם על בניו. בא לפני יעקב ואמר לפניו: בניך חטאו ומה נעשה

בדינם? יענה לו יעקב: ימחו על קדושת שמך!

מיד ילך הקב״ה אל יצחק וכך גם יאמר לו: בניך חטאו ומה נעשה בדינם?

מיד ישיב לו יצחק: רבש״ע בני הם ולא בניך? הרי בשעה שהקדימו לפניך נעשה

ונשמע קראת להם ״בני בכורי״, ועכשיו הם רק בני ולא בניך?...

ואז ימשיך יצחק ויעשה חשבון עם הקב״ה, כמה חייו של אדם? שבעים שנה!

תוריד ממנו את העשרים שנה הראשונים שהוא עוד לא בר עונשין, נשאר רק

חמישים, תוריד גם מהם עשרים וחמש שנה שהם הלילות, נשאר רק עשרים

וחמש, מתוכם תוריד שנים עשרה וחצי שנה שבהם יוצא שאדם מתפלל ואוכל

ועושה את הצטרכויותיו נשאר רק שנים עשרה וחצי שנה. אז אם אתה סובל

את כולם בסדר! ואם לאו, בא ונתחלק: פלגא עלי ופלגא עלך (חצי עלי וחצי

עליך).

וכך יפטור יצחק אבינו את עם ישראל מהעונש...

המתבונן בדברי חז"ל הנ"ל יתמהה, כיצד אברהם שהוא עמוד החסד, אינו

מצליח למצוא זכות על בניו, וכמוהו גם יעקב אבינו, ורק יצחק, אשר הוא סמל

למידת הדין הוא זה שמלמד זכות?

אלא ההסבר הוא, שאברהם אבינו ויעקב אבינו נהגו עם ישראל כשם שהם נהגו

ביחס לבניהם:

אברהם אבינו אומר: "רבונו של עולם, אם חטאו בני – אי אפשר לרחם עליהם,

שכן גם כאשר חטא בני ישמעאל – שלחתי אותו מן הבית, וכך עשיתי גם כאשר

מדובר היה בבני הפילגשים".

אף יעקב אבינו יטען: "אם חטאו בני ישראל – אין אפשרות להמלט מן העונש.

גם אצלי, כאשר ראובן פחז, נלקחה ממנו הבכורה, כנאמר (מט, ד), פחז כמים

אל תותר".

אולם יצחק מזכיר שלמרות הכל – עם ישראל הם בניו של הקב"ה! וכאשר בנו

עשיו חטא, על אף כל הרע שגרם לו ועוגמת הנפש שהיתה בגללו, הוא מעולם

לא השליכו מן הבית! בכח זה הוא מלמד רחמים וזכות על עם ישראל, בניו של

הקב"ה, אשר למרות כל מה שעשו בניו הם, ומשום כך – צריך למחול להם

ולסלוח על עונותיהם.

על פי זה נבין היטב מדוע דוקא בזכות יצחק נגאלים עם ישראל.

ועל כך בא הנביא וכופל את מילת הנחמה "נחמו נחמו", ורומז על יצחק שהוא

בגימטריה 208 כמנין "נחמו נחמו", שהוא הסיבה לגאולה ולנחמה העתידה לבוא

לישראל...

www.h-y1.coi.co.il