איך אפשר לאהוב?

שני אחים גרו באותו כפר, והייתה ביניהם אהבה גדולה. לכל אחד מהם הוריש האב שדה שממנו תהיה פרנסתו. אחד האחים הצליח מאד והיה עשיר גדול, אך לא היו לו בנים. האח השני היה עני מרוד, אך משפחתו ברוכת ילדים הייתה. לילה אחד התעורר העני משנתו והחל חושב בדאגה על אחיו חשוך הבנים. הוא אמר לעצמו: "אומנם אני עני, אבל ב"ה ילדיי כה משמחים אותי, ואילו אחי המסכן - מה ישמח אותו? אולי אוסיף לו בכל לילה תבואה משלי, וכך תוספת הברכה והעושר ינחמו אותו". באותה שעה התעורר גם האח העשיר משנתו, וחשב בליבו: "אחי העני זקוק כל כך לכסף, לעומתו אני עשיר ואין לי ילדים לדאוג להם, אוסיף לו מעט מתבואתי".

וכך במשך ימים רבים העביר כל אחד משדהו לשדה אחיו, ולא הבינו מדוע בבוקר לא חסר מתבואתם מאומה. לילה אחד נפגשו השניים, הבינו מה קרה והחלו להתחבק ולבכות בהתרגשות. ראה הקב"ה את האהבה ביניהם והחליט שבמקום זה תשרה שכינתו, וזה המקום בו נבנה בית המקדש. 

באותו זמן במקום אחר התרחש מקרה הפוך. שני אחים עם אותן בעיות, אלא שהייתה ביניהם שנאה גדולה. באמצע הלילה התעורר העני משנתו וחשב: "מה צריך אחי העשיר תבואה כה רבה? וכי יש לו בנים לפרנס?" והלך וגנב משדה אחיו. במקביל חשב האח העשיר: "לא די לאחי שהוא מבורך בבנים, הוא עוד רוצה כסף?" והלך לגנוב מתבואתו. כך נמשך הדבר זמן מה, עד שנפגשו השניים והתברר העניין. התנפלו זה על זה בכעס ובשנאה, והחלו לקלל ולהכות זה את זה. ראה הקב"ה את השנאה ביניהם והחליט לסלק משם את השכינה, ואכן נבנה באותו מקום בית עבודה זרה גדול.

מכאן מבינים עד כמה חשובה האהבה והאחדות בעיני ה', וכמה צריך להרבות בה על מנת שהשכינה תמיד תשרה בביתנו. כשאיש ואישה אוהבים זה את זו באמת, ה' בוחר בביתם כמקום לשכון בו, ואז ביתם מתמלא ברכה וקדושה והופך ממש לבית מקדש. לעומת זאת, כשיש מריבות, מחלוקת ושנאה בבית, ה' מסלק משם את השכינה ואז אין לתהות מדוע גם הברכה וההצלחה נעלמות.

מהי למעשה אהבה? נדגיש שישנו הבדל מהותי בין אהבה להתאהבות. אדם מאוהב הוא אדם מסנוור, שאינו רואה את חסרונות בת זוגו. אדם אוהב הוא אדם שמכיר את בת זוגו (וכן אישה עם בן זוגה) על כל יתרונותיה וחסרונותיה, ובכל זאת מעריך ומכבד אותה, וליבו יוצא אליה בכל פעם מחדש. זהו קשר עמוק ואמיתי, אליו כולנו שואפים.

איך מצליחים לאהוב? מה יוצר את הקשר העמוק הזה? התשובה היא אחת: נתינה. ישנם שחושבים שרק אדם אוהב מסוגל לתת, ולכן האהבה קודמת לנתינה, אך האמת היא הפוכה - האהבה נוצרת בזכות הנתינה.

אדם שמעניק לחברו דבר מה, מרגיש לאחר מכן בתחושה טובה בליבו, ומתחיל לחוש כלפי חברו אהבה. החבר לא העניק לו דבר, אלא להפך- קיבל ממנו. אם כן, כיצד יתכן שהוא חש זאת? אנו נוטים לחשוב שאדם מקבל חש אהבה, והגיע הזמן לנפץ את האשליה. כשאדם נותן מעצמו לאחר, הוא משאיר אצל האחר חלק ממנו, ולכן הוא נקשר ומתחבר אליו. וזה חוזר כמו גלגל. האדם שמקבל מרגיש הערכה כלפי הנותן, ומעניק לו חזרה, כך שהוא משאיר אצלו חלק ונוצרת בליבו אותה התחושה. זה המתכון לאהבה אמיתית.

אהבה היא כמעין פרח שזקוק שישקו אותו ויטפלו בו באופן קבוע. היא דורשת התמדה. תמיד להעניק - בין אם זה בא לידי ביטוי בחפצים חומריים (כגון, תכשיט), ובין אם במילות עידוד, חיבוק, פירגון. כך, ככל שהאדם מעניק יותר לזוגתו (ולהפך), מתעצמת אצלו האהבה, וחוזר הגלגל.

אך אליה וקוץ בה; כשבן/בת הזוג מצפה לתמורה, הכל נהרס. צריך שתהא הנתינה טהורה, כמו בסיפור לעיל, שכל אחד מהאחים חשב אך ורק על השני ועל מה הוא יכול לעשות למענו. לכן, אהבה זו עבודה עצמית של כל אחד מאיתנו. האדם צריך להרגיל את עצמו לעין טובה, לראות כל אדם באור חיובי, לא לשפוט אותו על מעשיו (שהרי הוא אינו הקב"ה שיכול לשפוט, הוא לא עומד במקום האדם שעשה כך, שהרי לו היה במקומו יתכן והיה נוהג כמוהו או אולי אף גרוע יותר...), לדון לכף זכות, ולהעניק מבלי לצפות לתמורה. 

ונתבונן בעניין: מדוע כה קשה לנו להעניק בלי לצפות לתמורה?

עניין זה נובע מאותה חשיבה מוטעית, שכאשר אנו מעניקים לאדם מסוים, אנו בעצם מבזבזים מעצמנו. עלינו להבין שלמעשה אנו רק מרוויחים ומוסיפים לעצמנו. אנו מוסיפים לעצמנו אהבה בלב, תחושת סיפוק (שהרי אין סיפוק גדול יוצר מאשר לתת למישהו) ואושר אמיתי. והרי ידוע, שלכל אחד ואחת מאיתנו ה' מקציב הכל משמיים, ולאף אחד אין רשות לגעת בזה, לכן אנו לא מבזבזים דבר, שהרי כל מה שבאמת שלנו - נשאר אך ורק ברשותנו ולכך ה' דואג באופן אישי.

נדגיש שכל דבר בו אדם רוצה להצליח, מצריך תפילה. שאו עיניכם למרום ובקשו מה' שיעזור לכם ליישם ולהפנים את הכתוב, ונהיה כולנו בעלי עין טובה, נעניק בלי סוף ונאהב, ובכך נקרב את הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.