מקור הברכה

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – כל ימות השבוע העולם מתקיים, בשבת נגמר לו הכוח. אז שב ה' ומשפיע שפע חדש לששה ימים נוספים. משמע, שבת הוא היום המשלים והמחיה את העולם כולו.

ולא רק את העולם, אלא גם את האדם. ר' נחמן מברסלב זיע"א אומר: "כי בחול, שיש שליטת החיצונים (כוחות הטומאה), כשהאדם עושה מצוה, אזי יונקת הקליפה מהרגלין של המצוה, כי כל מצוה היא קומה שלמה (כדוגמת קומת אדם) ואזי אין להמצוה ההיא בחינת רגלין לעלות בהם ולילך לפני הקב"ה, כי הקליפה לקחה הרגלין" (ליקוטי מוהר"ן קל"ט).

כלומר, בימי חול כוחות הטומאה משליטים בלבול ויוצרים חיסרון, כך שאיננו מקיימים את המצוות בישוב הדעת, בשמחה ובכוונה שלמה. לכן הן מתקשות לעלות למקומן בעולמות העליונים ולהשפיע עלינו שפע הקשור בהן.

ממשיך רבנו: "וכשבא שבת ונתבטל שליטת החיצונים (עפ"י הזוהר: כוח הקליפות בטל וקדושה רבה מתפשטת בבריאה כולה), אזי עולה המצווה והולכת לפני הקב"ה." – רק בשבת יכולות המצוות לעלות לה' בכדי שנקבל שכרנו. כל מצוותינו מייחלות ליום הקדוש הזה, היום בו מזדכך העולם וה' ברחמיו משפיע מחדש שפע.

אך דווקא משום שפעולה כה יקרה מתרחשת בשבת (עליית המצוות לה'), מתעורר נגדה כוח מונע החפץ לעכבה. אותו כוח הרסני עלול לגרום לנו להפסיד הכל ברגע. הזוהר אומר: אין יום שאין בו טוב אך כמה עקרבים ונחשים סובבים את הטוב ההוא, שלא יכנס האדם הלא ראוי ויזכה לו. ר' נתן, תלמידו המובהק של רבנו, כותב שה"עקרבים ונחשים" הם אותן מחשבות רעות, טרדות ודאגות המסיחות את דעתנו. בשבת כוחות אלו מסיחים את דעתנו בעצבות ובטרדת יום המחר, אך עלינו לזכור שמדובר באותו כוח הרסני שעלול לגרום למצוותינו ללכת לאיבוד ולא לעלות לה'.

עלינו לאמץ את הוראת השבת "יראה אדם בכל שבת כאילו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה". זהו אינו חיוב בל יעבור, אך בהיעדרו, ההפסד כולו שלנו... ואם במחשבות קשה לשלוט, על כל פנים יש חובה הלכתית על הדיבור, "שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול."

הבה נמלא את השבתות בלימוד תורה, ש"לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" (ירושלמי שבת), ויהי רצון שנצליח להסיר דאגה מליבנו, לבטוח בה' באמת ולהעלות את מצוותינו מעלה עד לכסא הכבוד, אמן.