דוד אגמון / פרשת ויקרא תשע"ג

בס"ד

פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא. הקב"ה קורא למשה לבא אל המשכן, קורא לו כמו חבר. אם נעזוב לרגע את העובדה שמשה רבנו בענוותנותו מתבייש כל כך, שאינו מוכן לכתוב בתורה, שבאופן זה קרא לו בורא עולם, נגלה שהדבר לא מובן בכללו. הרי הקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף או כל דבר אנושי, גשמי אחר. כיצד ניתן לייחס לו לשון חברית שכזאת. מובן שמדובר על משהו רוחני יותר. חבר זה מלשון חיבור. בפתיחת החומש שעוסק בעבודת הכוהנים במשכן, מראה לנו התורה מהו שיא החיבור שאדם יכול להגיע אליו עם האלוקות האינסופית.

אנחנו חיים בחברה שחוותה בדור האחרון טלטלה אנושית עצומה. מעולם, לאורך כל הדורות, לא חיו כל כך הרבה יהודים בבדידות, בניתוק זה מזה. מושג הקהילה שהיה אבן יסוד בחיינו הפך להיות לכל היותר מונח אינטרנטי. למעשה, בעבר, לא היו חיים, חוץ מחיי קהילה. בכל מקום שהיו יהודים, ובאמת שהיינו בכל מקום על פני הכדור הזה, היתה שם קהילה. קהילה שדאגה ליחיד ושמרה עליו. קהילה שכל יחיד בה היה שותף ותרם את חלקו בחיי הקהילה, כל אחד על פי מידתו ויכולתו.

הפרשה שלנו מדברת על ענייני הקורבנות. קורבן זה מלשון קירבה. הפנימיות של עבודת הקורבנות משמעותה חידוש הקירבה שלנו עם בורא עולם. אבל לא רק הקירבה אליו אבדה לנו. אבדה גם הקירבה בינינו לבין חברינו ואחינו, ואולי הקשה מכל, אבדה לנו אפילו הקירבה אל עצמנו. אחת השאלות הנפוצות בסלנג של דורנו היא, מה הקשר? כאילו שאין יותר קשר בין דברים. הכל מקרי. הכל אקראי. רגע הייתי בקשר עם אדם מסוים ורגע אחרי כן הוא זר לי לחלוטין. איזו מן חברה זאת? איזו מן קהילה?

נשאלת השאלה, איך יורדים מהמסלול הזה ועולים חזרה על דרך המלך? גם לזה נותנת הפרשה שלנו כיוון. אז ככה, קורבן זה לא רק מלשון קירבה, קורבן זה גם מלשון קרב. בשביל קירבה אמיתית, מחודשת, טובה, צריך לצאת לקרב. ממש כמו המלחמה העכשווית כנגד החמץ - החמץ החיצוני והחמץ הפנימי. יש עוד כל כך מעט זמן עד לרגע הגדול של פסח, של היציאת מצרים השנתית שלנו, הפרטית והכללית, אז צריך לשנס מותניים לא רק בניקיונות, גם בקרב על החזרת השפיות לחיינו. הפירוד, הבדידות והניתוק הם ממש בחינת חמץ ויצר רע, ולכן זה הזמן לבער אותם מקרבנו. צריך להתנקות ולטהר את עצמנו מהחמץ שגורם לנו להחמיץ את חיינו, שגורם לנו לא לזכור שבעצם כולנו חברים, שותפים למסע אחד. החמץ הזה נקרא בלשון הקבלה, 'רצון לקבל לעצמי', או בלשון עממית יותר, אגואיזם. אותו כח, שככל שמפארים ומשגבים אותו, כך הוא יותר מרים את החומות הבצורות העומדות בינינו לבין חברינו, ובינינו לבין בורא עולם.

אז מה ההבדל בינינו לבין המלאכים הקוראים זה אל זה בלשון חברית כל כך? מלאך הוא נברא שמתוכנת לפעול את פעולתו. הוא אינו שואל שאלות ואין לו בחירה במעשיו. אם נברא כדי לזמר ולהלל את בורא עולם, זה מה שיעשה. הוא לא פורש פתאום, כי לא בא לו... להבדיל, לבן האדם יש תמיד בחירה. אולם, אם נתבונן רגע במצב החברה שלנו, נבין שגם לנו אין ברירה וכמעט שאין לנו בחירה. הרמח"ל פותח את ספרו "מסילת ישרים" בעצה הגדולה, "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו...". אם נבין ונפנים שהמצוה האחת שעומדת בפנינו היא מצות "השפעה", מצות 'ואהבת לרעך כמוך', שכל הסיבה שירדנו אל העולם הזה, היא כדי להגיע לאחדות, להתחבר, להתקרב, לחזור למצב של נשמה אחת, אז נצא בשמחה אל הקרב היחיד שיש... אז נהיה מוכנים לשים עצמנו כקורבן על מזבח האחדות. ורק אז נוכל לקרוא כמו המלאכים זה אל זה... ולמצוא שבעצם כולנו יכולים לשוב ולהיות חברים.

שבת של טוב לכל עם ישראל

http://www.mudaut.co.il/