להיות אופר בשיקגו

הדוגמא הכי מצחיקה היא בקפה ה"סטאר בקס" המוכר והידוע. זהו בית קפה שאצל כל אדם או אישה תמצא את הכוסות שלהם, בכל חור בכל מקום ובכל צורה תמצאו את בית הקפה הידוע וכך היה בסרט "שרק", שבעיר הרחוקה רחוקה מאוד, בפינת השדרה היה מונח קפה ה"סטאר בקס" שאותי ואת כל הקולנוע אחרי הביא לידי בכי מצחוק ובארץ אני בטוחה שהקהל התעלם ולא שם לב בכלל, אז על זה מוגדרת העליונות בסרטים, בייחוד אחרי שחיים איתם ומגלים שוואלה, הסרטים זה החיים שם באמת!

עם חלוף הקיץ והגעת הסתיו הקריר והחורף הנורא ומצאנו עצמנו הרבה בבית משחקות סנוקר במרתף ליד החדר, עד לשעות הקטנות של הלילה, או שחורזות חרוזים רבים לשרשראות ארוכות, לפעמים ארוכות עד מאוד. כתבתי חורף נורא... חחח... הלוואי ואלו היו הדברים הנוראים בחיי, מינוס 30 מעלות זו הבחירה השלמה שעשיתי ביום שהסכמתי לנסוע בשביל עבודה חוקית בארה"ב. מי ששומע שיקגו נרתע וכך גם הייתה תגובתי בדיוק לפני שנה, אבל היום בלב שלם לא הייתי בוחרת לגור במקום אחר. אם כבר בוחרים לבצע חוויה של פעם בחיים אז למה לא להכיר את ארבעת עונות השנה מקרוב ולחקור את שיקגו המדהימה ביופייה במקומות ההיסטוריה, והגאווה בגורדי השחקים המשקיפים על כל הנוף שמסביב.

מעולם לא בניתי בובת שלג ונעצתי בה ספגטי כשערות כפי שלא יצא לי לגרף את השלג ולפלס מקום לרכב לעבור, וכמו שלא יצא לי סתם ללבוש בגד וכפפות חמות וסתם לזרוק שלג, לפתוח במלחמת שלג.

אז נכון קר, ולעיתים מצוננים אבל פתאום מעריכים את החורף של ישראל שנראה כמו סתם עונת מעבר ולא חורף קשה. בחורף שעבר שנמשך כשלושה חודשים פחות או יותר, שלושה חודשים כשמתחילים לספר מהכפור ולא מהשלג שנערם בשכבות, מצאנו את עצמנו נוהגות בצורה מאוד זהירה ואיטית ומשתמשות כמה שפחות בבלמי הרכב על מנת שלא להחליק.

 סך הכל הנהיגה היא מאוד זהירה וכמעט ולא נתקלתי בתאונות כלל אבל איך אני אסביר את התחושה הנפלאה של נהיגה תחת פתיתי השלג שנוחתים ברכות ומתנפצים בעדינות כספוג או צמר גפן לבן ורך, על גבי חלונות הרכב. אני כל כך מתגעגעת לימים בהם נסעתי לענת ולצפייה מהחלון לאוטו ההולך ונעלם מכוסה כולו בשכבת לבן, את היציאה עם המגפיים הגבוהות המכסות את המכנס ומגיעות כמעט לברך לופתות בחוזקה ומגינות מהקור והקרח הקר. ללבישת שכבות אינספור ומעיל פליז הבנוי מכמה שכבות, לכפפות העור ולכובע המכסה כמעט את אזור הראיה ובהמון התלהבות ואף אדום וקפוא עם מגבים קטנים ומקלות פלסטיק. אני וענת היינו מגרפות את השלג שנצבר, ומנסות לראות היכן דלת הכניסה של הנהג.

היו ימים בהם נסעתי וניסיתי לנחש היכן הכביש אבל זה חישל אותי המון לנהיגה זהירה ובטוחה. האמת היא שהחורף קצת שיבש לי את שגרת היום הנפלאה שיצרתי לי בתור אופר אבל במקום זאת מצאתי את עצמי בשעות הפנאי יושבת מול המחשב ומתכתבת שעות על גבי שעות עם חברותי ומשפחתי הרחוקה.

שגרת היום שלי ברובה הייתה כמעט זהה, התאפיינה בהמון רוגע ושלווה. הקימה הייתה ב7:30  כשהשעון צלצל ונזרק עד לכמעט מחוץ לחדר כשהעז להעיר אותי, משם גררתי את עצמי למקלחת הפרטית והשירותים הצמודים. ב8:00  כבר הייתי למעלה בקומת הכניסה, לפעמים קצת לפני, אומרת שלום לאמא שקוראת עיתון ולוגמת מהקפה, ולאחד הילדים שבאופן קבוע צופה בטלוויזיה מ6:30  בבוקר בתוכניות הקבועות. אחרי כמה חיוכים ואמרות בוקר טוב וכמובן פספוס האב שמזמן יצא לעבודה עליתי לחדרים להעיר את שני הקטנים ובזמן שהיו מתארגנים הייתי מסדרת את המיטות, אספתי את הצעצועים ומפעילה מכונת כביסה לאחר אסיפתה מרצפת החדרים. הבן הבכור היה יוצא באוטובוס בבוקר עוד מלפני שבכלל התעוררתי כך שכמעט ולא היינו יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר. כשכולם היו סביב השולחן, קערות הקורנפלקס היו מונחות מולן עם שלל דגני הבוקר בצבעים הרבים, הם היו ממלאים את הקערות ומדביקים את הראשים לאחורי קופסת הקורנפלקס בכ20 דקות קריאת משפטי החכמה או כל הבדיחות והחידות שהיו מתפענחות בדקות. כך הייתה עוברת לה ארוחת הבוקר במהרה כשלתומה הם היו רצים לצחצח שיניים ולשים נעליים, עד אז כבר הכלים היו במדיח והשולחן היה נוצץ ומבריק.