ההחלטה להיות אופר - חלק 5

כמובן שאני "חיה בסרט" והמפגש היה שונה לחלוטין. הגעתי כחמש עשרה דקות קודם לכן והמתנתי בחוץ כמו ילדה טובה.

בינתיים הספקתי להתיידד בחוץ עם בחורה נוספת אבל כאשר עמדתי לחלוק איתה חוויות הסתבר בכלל שהיא הולכת להיות אופר בארץ וללא לינה ויותר מזה, יש בינינו שש שנים הפרש…מהר מאוד אמרתי שלום והצטרפתי למשרד עם בוא בחורה נוספת. בתחילה היינו רק שתי בנות, מאוחר יותר הצטרפה בת נוספת ושלושתנו נרגשות, מלאות מוכנות וציפיות למשימה. בסוף הבנתי שזה רק אנחנו ולא מצפה איזושהי שיחת ידידות אלא תדרוך לקראת שיחת הטלפון עם המשפחה והמחייה בארצות הברית.

פתאום הכל נראה כל כך מוזר, לא מציאותי….בתחילה הוצגה לנו מצגת נחמדה שלוותה בהסברים.

 קודם כל מילאתן טפסים…כך פתח דני את דבריו..אמש נשלחו הטפסים שלי, ורק עוד שבוע אני אקבל לדואר אישור מהארגון והממשל שהם קיבלו אותי בברכה והחומר מיד יועבר למשפחות השונות. אני כל כך נרגשת, חשבתי בלבי, עוד מעט עוד מעט…..רק שיגיע המכתב.

אבל כל העסק לא פשוט כל כך, המשפחות יכלו לטלפן, מה יהיה אם תיגמר לי הסוללה בפלאפון, מה יקרה אם לא אהיה בבית…אז מה…לשנות את המזכירה לאנגלית?

 ברגע שהמשפחות תחלנה ליצור עמכן קשר…, כך הוסיף, חשוב לשוחח על מספר דברים: קודם כל שמותיהם, תעסוקה, דת, אזור מגורים, גיל הילדים, תעסוקתם, לימודים, רכב לשעות הפנאי, האם יש בכלל שעות פנאי, קצת על הילדים…טוב נו..קצת הרבה על הילדים, בנוסף אנו נשאל שאלות רבות כמו למה בחרנו להיות אופר, עליי, על המשפחה שלי, האם ישנן מחלות או אלרגיות כאלה ואחרות…..

לומר לכן שאני מוכנה לשיחה הזאת..ממש לא! והפחד הכי גדול שלי מתחלק לשניים, אחד שהאנגלית הבסיסית שלי תברח לי בשיחה בייחוד אחרי שבתעודת הבגרות לי, שחור על גבי לבן, עברתי בנס כמה נקודות מעל הנכשל והפחד השני הוא שהם יצלצלו בזמן לא מתאים, שיהיה רעש, שהשאלות שרשמתי לא יהיו לידי, שאני אהיה בעבודה..אבל אני בטוחה שעם כל האופטימיות שבי, שבסוף הכל יהיה טוב.

 אחרי שעברנו הסבר קצר על המשפחה, על עבודה חוקית בארה"ב, הובהר לנו לא לתת תשובה מיידית, אם הם נשמעים הכי נחמדים בעולם..יהיו מספר שיחות טלפון, אפשר לשקול, להתייעץ ואז לתת תשובה למי שהכי נראה באמת.

אם אני מרוצה ואומרת כן שיהיה במזל ואם אני אומרת לא, לדעת לתת תשובה בוגרת ולא להראות כאילו הם לא בסדר, מה שבטוח שאם דחיתי משפחה מסוימת לא ניתן לחזור אחורה וכמובן שיש גבול לכמות המשפחות שנדחה כי אחרת הארגון יחשוב שאנחנו לא רציניות בכלל.

את השיחה סיימנו בצפייה בסרטון קצר, כעשר דקות, שעקב אחר שלוש אופריות מצרפת וגרמניה. בסרט מראים את כל השלבים מהנחיתה, השהייה במלון, ההגעה למשפחה ועד לעבודה הממשית ולסדר היום שנוצר שם. הסרט העלה בי צמרמורות רבות של הרצון לקבל משפחה חמה, דואגת ואוהבת כפי שראיתי ובנוסף העלה בי את החשק כבר לנסוע.

יש מקומות יפים בארצות הברית, אך חשוב לא לייחס חשיבות ראשונית למקום אלא למשפחה, ציין בפנינו דני טרם סיום הפגישה. אני ושתי הבנות הנוספות התחלנו לגחך בינינו והבטנו על מפת העולם הגדולה אשר הייתה תלויה במשרדו, עד שחזרנו למציאות כשאחת הבנות שאלה האם חברתה יכולה לבוא איתה לאותו מקום? דני השיב שלא ניתן לשלוט בזה כיון שהמשפחות הן אילו אשר יוצרות איתנו קשר. קמנו בזו אחר זו ולא לפני שדני איחל לנו בצלחה והדגיש כמה שזה נראה רחוק, ככה זה גם יגיע ויעבור מהר, שלא נדבר  על החזרה והשיבה הביתה, אבל איפה אני ועוד ארבע עשרה חודשים לפחות?