ההחלטה להיות אופר - חלק 9:

מחר אני טסה, אני עוד לא קולטת בכלל את העניין, מחר זהו אני על המטוס לשנה שלמה..אמא יושבת בוכה בסלון והחברה הכי טובה שלי מביטה בי ולא קולטת שאנחנו נפרדות לכך כך הרבה זמן.

 אני מביטה במזוודות שעה ארוכה ולא מבינה למה אני עושה את זה, לא בטוחה שאני סגורה על עצמי, אבל זהו, הזמן עבר, ישנה משפחה שלמה שמחכה לי בצד השני של האוקיינוס, ישנם ארבעה ילדים שרוצים לשחק איתי אבל מצד שני יש לי אחיינית נפולת פנים שלא מסוגלת להוציא מילה אחת אליי….

 כל כך עצוב לי עכשיו, איך אני אעבור את הלילה…אני ניגשת לאמא בסלון, עוד סיגריה ועוד אחת נכנסת לפיה והיא עצמה הרי לא קולטת שאני מחר לא אהיה..שהחדר יישאר ריק וקריר.

 אני ואמא לקחנו לעצמנו הליכה לילית מסביב לשכונה…..אמא שואלת, מתעניינת, מבררת שיש לי הכל..אבל בליבה רוצה שאתחרט ואפרוק את המזוודות, היא בוודאי מצטערת שפניתי לחברת אופר אין אמריקה.

 לקח לי  שלוש שעות לעצום את העיניים ועוד שעה שלמה להירדם, אבל הזמן עבר כל כך מהר וכבר התעוררתי השכם בבוקר לנסיעה הארוכה.

אבא הוריד את המזוודות למכונית וכולנו נסענו באווירה מאוד שקטה.

מעניין את מי מסיעים לשדה התעופה, גיחכתי בלבי…כשלידי ישבה החברה הטובה שלי ומהצד השני, ירדן, האחיינית שלי,כל כך מהר כבר הגענו לכאן..כל כך מהר רוצים להיפרד ממני.

ישבנו דקות ארוכות על הספסל וכל דקה רצתי לשירותים ורק רציתי למשוך עוד קצת את הזמן, פרפרי הבטן ממני לא הרפו….ואח שלי אכל פיתה בשש בבוקר כשהדמעות המליחו את תכולתה.

 אז זהו…כולם קמים, המזוודות על העגלה, רק נותר להיפרד…..אני לא רוצה להיפרד, משהו בי זועק בי לחזור בי, לבקש מאמא לקחת אותי חזרה הביתה….וכולם ניגשים בזה אחר זה לחבק ולנשק….אבל הדמעות לא רוצות לצאת….מה קרה לי? אני לא רוצה להראות אדישה, להיות אופר בארה"ב זה לא מתאים לי, הרי אני לא בטוחה שלכל זה אני בכלל מוכנה….

 ואז אמא מחבקת אותי חזק לחיקה והבכי פורץ החוצה במהירות..אני מביטה באחרונה חביבה, האחיינית שלי בת חמש, לחיבוק ונשיקה..והיא יושבת בפרופיל אליי ומסרבת להביט בי, היא יודעת שבלי להיפרד אני לא אלך..אולי היא מנסה למשוך את הזמן…אני ניגשת כמה צעדים לקראתה וקולטת את דמעה חרישית נופלת על חולצתה…ואז כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי…הרמתי אותה וחיבקתי אותה חזק לחיקי….הבטחתי שזה זמני ושאני אשלח המון מתנות ליום הולדת הקרבה וששנה הבאה נחגוג יחד כולנו בשמחה..

 אט אט אני הולכת לעבר השער וכולם מלווים אותי, אבל אמא מסרבת לזוז, היא פשוט לא קולטת שזהו הלכתי……

אני עומדת בתור לבדיקה הביטחונית, כל ההמון סביבי כל כך מאושר מחופשתם הקרבה ורק אני עומדת ומוחה דמעותיי ולא מצליחה להירגע…וזהו, אני כבר לא רואה אותם מאחור…אולי הייתי צריכה להישאר יותר זמן…אולי הפרידה הייתה מהירה….אך אולי כך עדיף…אחרת זה לא ייגמר לעולם.

אני עולה במעלה המדרגות של הדיוטי פרי..קונה לי כמה בשמים ריחניים..יושבת ושומעת שלמה ארצי ברקע…ומחפשת מישהו עם פלאפון לשלוח הודעה לאמא……

 אז זהו, כנראה שבאמת "שלום משפחה"…..אל תשכחו אותי, אני מבטיחה לחזור בדיוק בעוד שנה…..ולצמצם את הפערים שנפסיד לאורכה.