מי אמר הדרת נשים ולא קיבל?

זה נהיה סוג של אופנה לכתוב על הדרת נשים. אז גם אני עולה על הגל ומצטרפת להוגי הדעה...

כל המלחמה הזאת על הדרת נשים היא מגוחכת בעיניי. לחילוני המצוי אין את היכולת להסתכל על הדברים דרך החוויה של אדם דתי. וכך להיפך. לאישה הדתית אין את היכולת להסתכל על הדברים מנקודת ראות ליברלית חילונית. הניסיון המיותר של כל קו לשכנע את השני הוא מיותר מיסודו. מה שקורה בשיח ציבורי שכזה, בוויכוחים עקרים ובדיונים מייגעים מסוג זה – זה שכל אחד מצליח לשכנע את עצמו במה שהוא מאמין. מצליח לבצר את עצמו עוד יותר בדעה שהצדק איתו והאמת אצלו.

האמת היא, שכנראה אין שום סיכוי ששתי נקודות ראות אלו יפגשו אי פעם. זה כאילו שהפרדיגמה שדרכה רואים 2 הקבוצות את העולם הם שונות בתכלית. כל אחד רואה דרך העדשה שלו עולם אחר ומנסה לשכנע את השני שמה שהוא רואה הוא האמת.

אני לא נכנסת בכלל לדיון ההלכתי של הדרת נשים וגם לא לדיון הליברלי. יש כאן משהו שהוא מעבר. הצורה שבה כל קבוצה מנסה להגן על עמדותיה בחירוף נפש, כאשר כל האמצעים כשרים לכך היא בעייתית משהו. לפחות בעיניי. האם זה שבעיניי אני צודק במאת האחוזים מאפשר לי להשתלח בכזאת שנאה כלפי אנשים שנקודת הראות שלהם שונה ממני? כן, גם אם אני מגדיר אותם ככופרים או כפרימיטיביים? האם ה"אמת" שלי מקדשת את כל האמצעים? כמה שנאה, זעם, השתלחויות, קללות והתנשאות מגיעים בשם ה"אמת" שלי.

וחבל. אמת אמיתית רוצה להתנחל בלבבות בדרך של רכות. בדרך של הבנה. בדרך של קבלה של השונה. בדרך של אהבה. בדרך של אחדות. ממש לא בדרך של שנאה ופירוד.

ולא, זה ממש לא משנה איזה צד הוא הצודק. ואולי בכלל שום צד לא צודק?

מה שכן, הדרך שלנו לצאת ולהגן על האמת שלנו, הדרך שלנו להתמודד כאשר ישנה גישה שונה בתכלית מהגישה שלנו, מלמדת אותנו הרבה על האישיות הפרטית שלנו. על הצורה שבה הנפש שלנו עובדת.

גם בתוך תוכנו פנימה ישנם שני צדדים. הצד המואר שבנו. הצד שאנחנו אוהבים. החלק באישיות שלנו שאנחנו מקבלים ומרוצים ממנו. מצד שני יש בתוכנו גם את החלקים האפלים שלנו. הצדדים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. וכאן המבחן הגדול – מה אנחנו עושים כשאנחנו נפגשים בחלק "חשוך" כהגדרתנו... האם אנחנו מסוגלים לאמץ אותו בחום אל עצמנו מתוך ידיעה שהוא חלק ממה שאנחנו? האם אנחנו מסוגלים להוסיף אור ואהבה על מנת לאפשר לו להיות פחות חשוך? או שאנחנו נאבקים בו, שונאים אותו ויוצרים לעצמנו דפוס של הרס ושנאה פנימיים?

האדם הוא מיקרוקוסמוס. כל מה שקורה בחוץ הוא מראה מדויקת של ההתנהלות של הנפש פנימה.

אני מזמינה אתכם בפעם הבאה, במקום לזרוע עוד הרס, עוד פילוג, עוד שנאה – להוסיף אור. להוסיף אהבה. להוסיף קבלה והכלה של השונה. גם אם באופן אישי אנחנו חושבים או מרגישים שהוא טועה עדיין אנחנו מסוגלים להסתכל על האדם שמולנו ולראות בו אדם שצמא לאהבה בדיוק כמונו.

ברגע שנוכל להתעלות מהדברים שמפרידים אותנו מהשונים לנו. ברגע שנלמד להשכין שלום בתוך הנפש שלנו פנימה. נוכל להיות השינוי שאנחנו כל כך רוצים שיתרחש בעולמינו.

הרבה אור ואהבה.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

התפתחות אישית