ואם לא תהיה כל הזמן בסדר? מה יקרה אז???

כולנו מסתובבים בעולם עם סוד. סוד כמוס שאנחנו מחביאים אותו היטב. והסוד הזה הוא הפחד שלנו להידחות על ידי החברה. הפחד הזה מנהל את חיינו כבר מגיל צעיר מאד.

האדם הוא יצור עדרי חברתי. אם נתבונן על הטבע, לחייה עדרית (שחייה בתוך עדר) אין את הסיכוי לשרוד ללא העדר. העדר נותן לה את תחושת הביטחון ואת היכולת לשרוד. כבני אדם אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו חיים בחברה וזה מה שנותן לנו את תחושת הביטחון.

בתור ילדים קטנים, הצורך בהשתייכות החברתית גדול יותר. לתינוק אין שום אפשרות לשרוד לבד. הוא תלותי בסובבים אותו לגבי ההישרדות הקיומית שלו.

אם בתור ילד חוויתי חוויות של חוסר קבלה ודחייה מצד הקרובים לי. אם לא הרגשתי אהוב ללא תנאי. אם חוויתי קוצר רוח, חוסר סבלנות, כעס, התעלמות, שיפוטיות, ביקורת מצד הקרובים לי חוויתי איום גדול על החיים שלי. הביטחון הבסיסי שלי התערער. כבר לא הייתי בטוח שההישרדות שלי מובטחת. כבר לא הייתי בטוח שלא משנה מה שיקרה הסביבה שלי תגונן עלי ותבטיח את קיומי.

נכנסו לי פחדים שמה אני לא מספיק טוב, שמהאני לא מספיק ראוי, שמה ההורים שלי ינטשו אותי אם לא אפריע להם יותר מידי או שאאכזב אותם. וכאן, עקב התלותיות שלי בעולם המבוגרים חרדת הקיום שלי גורמת לי לעשות תהליך המרה. תהליך שממיר את מה שמנהל אותי בחיים. במקום לאפשר לתשוקה שלי בחום ואהבה להכתיב לי את צורת ההתנהלות, אני מדחיק את הרצון שלי באהבה וקבלה ללא תנאי לתוך תת המודע ומאפשר לרצון שלי לשרוד לתפוס את הפיקוד.

ואיך אני מנסה להבטיח את ההישרדות שלי? דרך זה שאני מתחיל לפעול לכך שהחברה תצטרך אותי. אני מתחיל לחפש לעצמי נישה שבה אוכל להתברג בצורה כזאת שכל הסובבים אותי יצטרכו אותי. אני נכנס לשליטה רגשית, מתחיל להתנהל לפי איך שאני חושב שהחברה מצפה ממני. לדוגמא, אני הופך לילד טוב, ללא דרישות, אציל נפש, זה שמוותר תמיד, זה שדואג לכולם, זה שמייעץ ונותן לאחרים. זה שמצחיק את כולם, זה שמעודד את כולם – כל אחד בהתאם לנישה שבה הוא מוודא שהסביבה תצטרך אותו.

הבעיה היא שאם מה שחשוב לי זה זה שהסביבה תצטרך אותי. אני נכנס לבעיה. כיוון שאני לא מסוגל להביע חולשה, אני לא מסוגל לקבל ביקורת, אני לא מסוגל לאכזב אחרים – אני נותן לסביבה את הכוח לנהל לי את החיים.

וכיוון שהדחקתי את הרגשות שלי. את הצרכים הרגשיים הכי בסיסיים שלי – אני תקוע ברגשות שלי בגיל צעיר מאד. ומה שמנהל לי כרגע את החיים זה שתי דברים:

1. הצרכים הרגשיים המודחקים שלי, שאני לא מסוגל לוותר עליהם אך לא מסוגל לחשוף אותם. כך נוצר מצב שאני כל הזמן מתאכזב רגשית מאנשים.

2. הפחד שלי מדחייה חברתית וכתוצאה מכך שליטה מתמדת וניסיון אינסופי לרצות את דעת החברה ולהתנהל בצורה שמוצאת חן בעיניי החברה.

מיותר לציין שבצורה כזאת החיים שלי מלאים בסבל. אני לא מסוגל להרפות ולהיות אני באמת. אני לא מסוגל להיות באינטימיות עם עצמי ועם הקרובים לי. אני לא שמח. ואני חי ללא אהבה וקבלה עצמית. וללא סיפוק רגשי.

אני כל הזמן מנסה למלא את החסר הפנימי שקיים בתוכי באמצעות דברים חיצוניים. כמו אוכל, כבוד, רכוש, אלכוהול, סרטים, סיגריות ועוד. אני לא מסוגל להיות עם עצמי באמת, ולאהוב את מה שיש בי. אני לא מסוגל לנהל את החיים שלי לפי המהות שלי. כיוון שאני כל הזמן מונע באמצעות פחדים וסודות קדומים מהילדות שלי.

השלב הראשון בדרך הוא להסכים לראות מה קורה לי? מה מפחיד אותי? מה מנהל לי את החיים? ואז להתחיל להציב סימני שאלה על כל מה שאני מכיר. על כל מה שאני לוקח כמובן מאליו.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני