מה תהיו ללא הכאב שלכם?

חלק גדול מאיתנו מסתובב עם כאב. כאב שלרוב מגיע מהילדות שלנו. ככל שהילדות שעברנו הייתה קשה יותר, נטולת חום ואהבה הכאב שאנחנו סוחבים עם עצמנו הוא גדול יותר.

ילדות מצטיירת כזמן של תום, ספונטאניות, אהבה ושמחה. אבל מה לעשות, שלרוב המציאות לא באמת כזאת. לא את כולנו אהבו ללא תנאי, לא את כולנו אהבו כלל, לא את כולנו קיבלו. חלק מאיתנו אפילו סוחב על עצמו צלקות של התעללויות, הזנחה והשפלות.

ככל שהכאב שלנו גדול יותר, כך תחושת הערך הפנימית שלנו נמוכה יותר, ההרס העצמי שלנו גדול יותר והסבל שאנחנו חווים רב יותר.

על מנת לתפקד בשגרה היומיומית, אנחנו דוחקים את הכאב שלנו, עוטים על עצמנו מסכה ונגררים לנו בתוך החיים. מבחוץ אנחנו יכולים להראות כשמחים, נדיבים, ידענים, מוצלחים ומה לא. אך בתוך תוכנו אנחנו סוחבים את אותה שנאה עצמית ואת אותה החוסר קבלה עצמית שקורעת אותנו מבפנים.

לא משנה איזה תפקיד אנחנו נושאים, לא משנה כמה אנחנו מצליחים בחיים, את העבר שלנו ואת הכאב שלנו אנחנו סוחבים על הגב שלנו, מוצנעים מעין הסביבה. לפעמים אף מוצנעים מאיתנו.

אנחנו מסתובבים בעולם, ושואלים את עצמנו כיצד אנחנו יכולים באמת לשמוח? כיצד אנחנו יכולים באמת לחבור לחיים? כיצד אנחנו יכולים להשתחרר מהסבל שלנו? כיצד אנחנו יכולים לצאת מהבדידות הפנימית שבה אנחנו שרויים?

אנחנו כמהים לשינוי. כמהים לאהבה. כמהים לאינטימיות. לשמחה. לסיפוק רגשי ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו שקועים בתוך הסבל. סוחבים את העבר לכל מקום. ומרגישים כבולים נפשית. כאילו שהנפש שלנו אסירה. ואנחנו הסוהרים של עצמנו.

קשה לנו לוותר על ההזדהות שלנו עם הסבל והכאב, אנחנו מתקשים לוותר על הקורבנות שלנו. אנחנו כמהים לאדם שיבוא ויראה אותנו ויהיה אמפאטי לסבל שלנו. אך גם כאשר זה קורה, זה לא מצליח לרפא אותנו.

הריפוי שלנו, קיים בהווה. החיים קיימים ברגע הזה. ברגע שאנחנו סוחבים על עצמנו את העבר, אנחנו מחמיצים את ההווה. מחמיצים את החיים.

כל עוד שאנחנו נאחזים בסבל ובכאב. כל עוד שאנחנו מזוהים בסבל ובכאב, הנפש שלנו נשארת כלואה. הנפש שלנו מתייסרת במעגל אינסופי של הרס עצמי ושנאה.

והאמת, שבסוד בסוד אני אגלה לכם – שאנחנו מקבלים מכך סיפוק. אנחנו חווים סיפוק מלהרגיש קורבנות. אנחנו חווים סיפוק מלהרגיש אומללים וסובלים. אנחנו חווים סיפוק מלחוש חסרי אונים.

אנחנו סובלים. לא טוב לנו. ואנחנו עדיין נאחזים. ולמה זה? כיוון שכל הגדרת האני שלנו מבוססת על הסבל. כל מה שמניע אותנו בחיים מבוסס על החסרים שלנו. כל הזהות שלנו בנויה על הסיפור שאנחנו שבויים בתוכו.

אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב. אך אין לנו מושג איך להשיג אותו. הטוב, קיים בתוך הבלתי ידוע. והוא מפחיד אותנו. אנחנו מעדיפים את הסבל כיוון שהוא מוכר לנו. אנחנו מתורגלים בתוכו.

תדמיינו אדם שהיה כלוא במשך 40 שנה מאז שהיה ילד. הכלא הוא הבית שלו. בתוך תוכו יש תשוקה לחופש. אך החופש מפחיד. מה הוא יעשה בחופש הזה? מי הוא יהיה? מה יניע אותו? וכך אנחנו מרגישים בדיוק. אנחנו כלואים בתוך עצמנו ופוחדים לצאת לחופשי.

אבל! בתוך כל אחד מאיתנו קיים קול פנימי קטן שאומר לנו שמגיע לנו לחיות אחרת! אנחנו יכולים לחיות אחרת! ומה שעלינו לעשות זה להקשיב לקול הזה. להאמין בו. לדעת שהחופש והטוב אפשריים. ולצאת למסע אחריהם. אין כל סיבה להעביר את החיים בסבל.

נועדתם לחיים מלאים אהבה ושמחה – הסכימו לגדולה שלכם לפרוץ!

לחיי ההתפתחות אישית של כולנו,

חני