כיצד נוכל להגיע לשגרה יומיומית מקודשת?

בשבוע שעבר קראנו בבית הכנסת את פרשת יתרו, בה שמענו על ההתגלות המדהימה והדרמטית של הקב"ה בפני עם ישראל במעמד הר סיני. הייתה זו חוויה רוחנית-מטאפיזית בעלת עוצמה רבה כל כך, עד שכל יהודי חווה אותה בפני עצמו! בשבת נקרא כולנו בבית הכנסת בפרשת משפטים. פרשת השבוע שלנו, היא אחת הפרשות הארוכות ביותר בחומש כולו. היא מכילה רשימה ארוכה מאוד של יותר מחמישים מצוות שונות. בתוך הרשימה קיים פירוט של איסורים הקשורים ברצח, חטיפה, הטחת קללות כלפי גופים סמכותיים, נזקי גוף ונזקי ממון, עיסוק בעבודה זרה, מתן צדקה לעני ולחלש, השבת אבדה ואפילו צער בעלי חיים. הסמיכות בין שתי הפרשיות הללו מעוררת תמיהה ותהיה גדולה: מה יכולה להיות הסיבה, שלאחר החוויה הרוחנית המדהימה אשר כלל עם ישראל ראה וחווה במעמד הר סיני, הקב"ה ממהר כל- כך "להוריד" את עם ישראל לרמה ה"נמוכה" והקטנונית של פרטים תכליתיים ויומיומיים?! 

עושה רושם, כי שתי הפרשות הללו שונות זו מזו, בתכלית השינוי. אבל, למען האמת אין הן כה שונות זו מזו, אלא רק מייצגות שני צדדים של אותו "מטבע". ההתעלות הרוחנית במעמד הר סיני מענגת אמנם, אך אינה פותרת שום בעיה בעולם המעשה. ומכאן כל אחד ואחת מאיתנו יכול להבין, מדוע לא ניתן להגיע לרמה רוחנית נעלה רק על ידי התבודדות ומדיטציה על פסגת הר עלום ושמימי, או על ידי לימוד אינטנסיבי במנזר מרוחק ואקזוטי. ההתעלות הרוחנית האמיתית מגיעה, אך ורק כתוצאה מהתמודדות יומיומית עם חיי השגרה, על כל המשתמע מכך. העם היהודי אינו מצווה או מחויב להתנתק או להתנזר מהחיים, להפך. העם היהודי מצווה לעדן ולרומם את אותם דברים או פריטים לרמה רוחנית גבוהה יותר וכך להגיע לרמות עונג גבוהות ומרגשות יותר.

בליל שבת לדוגמא, לאחר שירת הברוכים הבאים למלאכים המגיעים אלינו, ולאחר שאמרנו את "אשת חייל" - שיר ההלל לרעיה ונאוות הבית, אנו נוטלים בידינו גביע של יין ומשתמשים בו – שלא על מנת להשתכר – אלא בכדי לערוך את ה"קידוש" – לקדש ולרומם את השבת ועל ידי כך להגביר את העונג שלנו ממנה. כמובן שאיננו מוותרים על ההנאה הגשמית מלגימת היין ואנו נהנים מטעמו כמו גם מתחושת השחרור הנעימה המתלווה לו. או למשל ביום קיץ לוהט, כאשר אנו נמצאים לאחר הריצה היומית שלנו ואנו נוטפים זיעה וצמאים מאוד, אנו לוקחים כוס מים צוננים עם קוביות רקח ולפני שאנו שותים, אנו נעצרים לרגע, ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו" במעשה זה אנו לוקחים את כוס המים והופכים אותה לכוס של רוחניות.  

היהדות מלמדת אותנו, שניתן למצוא את הרוחניות בכל מקום אפשרי ובכל מקום שרק נרצה: בתוך המטבח, בסלון, בתוך המשרד, בחדר הישיבות וכן, אפילו בתוך... חדר המיטות. אבל אם כל זה באמת נכון, בשביל מה היינו צריכים את מעמד הר סיני מלכתחילה? התשובה לכך היא פשוטה למדי: מכיוון שחוויה רוחנית בעלת עוצמה אדירה, היא "הדלק" שמתניע לנו את "המנועים". כל אחד ואחת מאיתנו חווה לפחות פעם אחת במהלך החיים רגע כזה של תובנה עמוקה – בין אם מדובר בהבנה שכלית ובין אם מדובר בטיפוס מייגע לפסגת ההר. אבל התחושה הזו נמשכת לאורך זמן קצר בלבד. רבנו משה בן מימון "הנשר הגדול" - הרמב"ם מסביר זאת בצורה נהדרת ובאופן מטפורי: תארו לעצמכם שהלכתם לאיבוד באמצע הלילה, יורד גשם זלעפות ואתם "טובעים" בבוץ עמוק, שמגיע לכם עד הברכיים. לפתע, הבזק אור של ברק, מבליח את החשיכה ומאיר עבורכם את הדרך. סביר להניח, שמדובר במקור אור חד- פעמי אך ההבזק הבודד הזה יכול לספק לכם את הכוון אליו אתם אמורים ללכת. באותו אופן, מסביר הרמב"ם, הבזק אחד של השראה עשוי להספיק לכם למשך שנים רבות. התורה מלמדת אותנו, שבכדי להעצים את השפעתו של "הבזק השראה" שכזה, עלינו להפוך אותו למשהו קונקרטי בחיים שלנו. התובנה הרוחנית חייבת לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית שאנו חווים.

זו הסיבה, שלאחר האיסור שנמצא בעשרת הדברות: "לא תגנוב" אשר קראנו בבית הכנסת בשבוע שעבר, השבוע בפרשת משפטים, קיים פירוט מעשי לגבי הליכי הענישה כנגד גנבים. העובדה שאתמול היינו מרוממים, אינה מהווה תעודת ביטוח שנצליח לשמר את ההתרוממות הרוחנית הזאת גם מחר. רק על ידי קיום החוקים בחיי היומיום, אנו יכולים לקוות שנמשיך להתעלות. כל חברה מתוקנת ומכובדת מתיימרת לפעול על פי רעיונות של צדק ואכפתיות הדדית. השאלה הקונקרטית היא, עד כמה מצליחים הרעיונות האלה לקבל ביטוי מעשי במציאות היומיומית של חיינו. המפתח להגיע לכל זה הוא חקיקה מסודרת ממוסדת וברורה. כאשר אנו הופכים מצוות כגון השבת אבדה או הדאגה לאלמנה וליתום, למצוות בעלות תוקף חוקי ורשמי, אנו למעשה מסייעים לתורה לייסד מסגרת, שתאפשר שינוי וצמיחה אישית לכל אדם המקיים אותה. בסופו של דבר, מדובר בפולמוס השכיח, המעמיד את ה"מילה הכתובה" כנגד "רוח ההלכה". "המילה הכתובה" - פירושה, ביצוע מעשה מסוים, רק משום שכך כתוב בתורה. "רוח ההלכה" - פירושו, ביצוע מעשה מסוים, משום שקיים בתוכנו איזה רגש פנימי שמורה לנו לעשות כך.

הבה ניקח לדוגמא את מצוות "מעשר הכספים". התורה הקדושה מצווה עלינו לתת עשרה אחוזים מכלל הכנסותינו לצדקה (זוהי ה"מילה הכתובה"). למרות זאת ברור לנו, שכל כוונתה של התורה היא כדי לפתח בנו רגשות של חמלה ואכפתיות כלפי הזולת ("רוח ההלכה"). כמובן, במצב אידיאלי, ראוי היה שנפעל על פי שני סוגי הציוויים. אבל אם היינו צריכים לבחור רק אחד מהם, איזה מבין השניים הוא חיוני וחשוב יותר? לשם כך, בואו נבדוק את המקרה הספציפי הבא:

שני יהודים בעלי מעמד כלכלי זהה פוגשים באישה דלת אמצעים, שמבקשת מהם עזרה כספית עבור ניתוח לבתה חולת הסרטן. אחד מהיהודים הללו, כשהוא שומע את בקשתה של האישה, מרגיש תחושה עמוקה של הזדהות וחמלה כלפי הבת החולה, לאחר שעודד את האשה במילים חמימות ונוגעות ללב,  ובעיניים מלאות בדמעות, הוא נותן לאישה חמישה שקלים. היהודי השני לעומת זאת לא מתרגש מהסיפור ששמע ולמעשה, הוא ממש ממהר לפגישת עסקים, ולכן אינו יכול להאריך בשיחה עם האישה. אך מכיוון שהוא מקפיד על קיום מצוות 'מעשר הכספים', המצווה שמחייבת כל יהודי לתת עשרה אחוזים מהכנסותיו לצדקה, הוא נותן לאישה הזו שטר של מאתיים שקלים.

עכשיו אשאל אתכם קוראים יקרים ואהובים: מי לדעתכם משניהם הוא יהודי טוב יותר? היהדות הייתה מעדיפה כמובן, שתתרמו עשרה אחוזים מהכסף שלכם, רק כי כך מורה לכם לבכם. יחד עם זאת קיים חשש גדול ומאוד מאוד סביר, שברוב רובם של המקרים, אילו היינו מחכים שתחושותיהם של בני האדם יגרמו להם לתרום אלפי שקלים מדי שנה, היינו נאלצים להמתין זמן רב. היהדות אומרת: תנו עשרה אחוזים – ואם התחושות שלכם מצטרפות למעשה הזה – מה נפלא! בינתיים, כבר הצלחתם להביא תועלת רבה מעצם התרומה שהענקתם לנזקקים.

מה אנו למדים מכל זה, הלכה למעשה? שהמעשים חשובים יותר מהרגשות וזהו שיעור חשוב מאד. "כיצד אתה מרגיש עם זה?" זו איננה שאלה יהודית. "מה אתה עושה לגבי זה?" זו השאלה של היהדות! כאשר הקב"ה שאל את בני ישראל, האם ברצונם לקבל את התורה? תשובתו של עם ישראל הייתה: "המחויבות העיקרית שלנו היא לקיים את המצוות. ודאי שנשאף גם להבין את המשמעות הרוחנית הטמונה בהן, אבל גם אם לא נצליח בכך, נמשיך לקיים את המצוות באותה תחושה של מחויבות! כאשר נשאל עם ישראל על ידי הקב"ה האם ברצונם לקבל את התורה, בני ישראל ענו בשני מילים: "נעשה ונשמע". זוהי העוצמה הטמונה בשתי המילים המדהימות , זוהי גם העוצמה של העם היהודי. מובן שקיום המצווה, עם תחושה של התחברות והבנה, היא השילוב האידיאלי והאופטימאלי, לכך הרי כולנו שואפים. אך השאלה היא, מה ראשון בסדר העדיפויות שלנו?

אפשר לתת לכך דוגמא נוספת: התפילה היומיומית שלנו, בבוקר בצהריים ובערב. בבוקר אנו מתפללים את תפילת שחרית. בצהריים אנו מתפללים את תפילת מנחה. ובערב אנו מתפללים את תפילת ערבית. אנשים רבים שואלים: "למה אני צריך להתפלל שלוש תפילות ביום? ומה אם אין לי חשק / מצב רוח? למה אני לא יכול להתפלל רק בזמנים בהם אני מרגיש מרומם ורוחני במיוחד?" התשובה המפתיעה לכך היא שדווקא תפילה, היא בדיוק הפעולה הנדרשת, לשם הכנסת השראה אל תוך חיינו. מדובר בגישה אקטיבית מאד, הדוגלת בהכנסת האדם אל מצבים, שיפתחו בו את ההשראה הרוחנית – במקום שהוא סתם ישב ויחכה שההשראה תגיע אליו מאליה.

פרשת השבוע שנקרא בבית הכנסת פותחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניכם" – ניתן להבין זאת גם במובן של "בתוככם" – לתוך הפנים שלכם. הזוהר הקדוש מסביר, שהרעיונות הנשגבים של מעמד הר סיני, חייבים להיות מופנמים בתוכנו ועליהם להיטמע עמוק בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו. בכל פעם שאנו חווים רגע של השראה או בהירות רוחנית, עלינו לתרגם את האנרגיה הזו לפעילות מעשית ויומיומית. התוקף האמיתי של כל חוויה דתית מצוי בתוצאה שלה ובהשלכותיה על האדם. אם אותו אדם הופך לאיש טוב יותר, גדול יותר מבחינה רוחנית, הרי שהחוויה אכן הייתה משמעותית. התורה אומרת לנו, שבאופן כזה, אנו יכולים וצריכים להביא את ההתרוממות הגדולה של מעמד הר סיני אל תוך חיינו השגרתיים והיומיומיים. שבת שלום!