מה הפאשלה מספר 1 של כותבים קומיים?

מה הפאשלה מספר 1 של כותבים קומיים?

פרמיס. הסיוט הגדול של כל כותב. במאמר קודם כבר הזכרתי שלפי ג'ון טרובי, אחד המנטורים החשובים ביותר בהוליווד וכנראה גם בעולם – קומדיה מתחילה קודם כל במבנה. לדמות ישנו צורך לא מודע ואנו ככותבים מזמנים לה עלילה מתאימה שתביא אותה להתפקחות. לעיתים ההתפכחות תהיה חיובית ולעיתים אותה ההתפכחות תרסק את הגיבור ואז קיבלנו טרגדיה.

 המבנה חשוב משום שמשם מגיע ההומור בצורה אותנטית ולא מפאנצ'ים שאינם קשורים לעלילה שהכותב קורא אל הדגל על מנת להציל את חוסר השתלטותו על העלילה. כולנו אגב נופלים לשם. שוב ושוב. וכנראה שגם נמשיך.לפני שאמשיך אציין שכותבים רבים ובכל אומנים רבים פועלים מהרגש ומהלא מודע ודי נלחצים ממנטורים שלטענתם כופים עליהם להפוך את האומנות למתמטיקה.

 אציין שאותם מורים מודעים לכך שחוקים מדויקים גורמים לחסם כתיבה. רוברט מקי, כנראה גורו התסריטאות הנודע ביותר מתאר את תהליך הכתיבה כטנגו בין המודע ללא מודע. מחד החוקים קיימים וחייבים לדעת אותם מאידך קיים הרבה לא מודע בתהליך ולכך נועדו הדראפטים. כותבים לא מנוסים יעדיפו ללכת עם האינטואיציה ובהמשך כאשר ייתקעו יפנו אל החוקים שיצילו אותם מעצם וזה בסדר. עם הניסיון הכותב לומד את התהליך ומפתח סוג של אינסטינקט בין הלב והשכל ויכול לכפות עצמו לשלבים ברורים כאילו מדובר בתוכנית הנדסית. אם אתה או את כותבים מתחילים, תפעלו לפי ראות עיניכם משום שזהו תהליך אינדיווידואלי. השיטה שלי היא השיטה הישראלית, לקרוא, לבקר, לחשוב שאני יודע יותר טוב, לזרוק לפח את המידע ולהתעלם ובסוף לחזור חבול מהתסריט ולהקשיב למבוגרים.

 מבנה טוב לפי טרובי וגם לפי רוב הגורואים לתסריטאות מתחיל במשפט אחד הקרוי פרמיס. אותו המשפט מכיל את כל הרעיון של הסרט במשפט אחד. לפי טרובי במידה והפרמיס גרוע קשה יהיה להוציא ממנו פרק או סרט טוב, לכן שלב זה שלכאורה נראה פשוט הוא כנראה השלב הכי חשוב בתסריט. זהו השלב היחיד שאם תפשלו בו, השכתוב יהיה כל כך כואב שכן התסריט נדון לכישלון עוד לפני שנכתבה בו המילה הראשונה. כותבים קומיים שנופלים בשלב הזה מצבם גרוע עוד יותר משום שיש לנטייה להאמין שחוש ההומור יחלץ אותם מזה. ג'ון טרובי טוען שלא כך הדבר ולכן בזמן שכותב הדרמה יתחיל במלאכת התיקונים, הכותב הקומי עדיין יבזבז את זמנו אל בדיחות שנדונו לכישלון ויבזבז זמן יקר. זמן אגב זו פריווילגיה שבמיוחד לכתובים קומיים אין.

 הסיבות העיקריות לפרמיס גרוע הן לרוב שפשוט אין כזה. לעיתים יש כזה אך מדובר בפרמיס שמוחזר אינספור פעמים, במצב כזה לכותב לא יהיה שום דבר חדש להגיד בנושא והתסריט ייכשל כבר בשלב הפרה פרודקשיין. הסיבה השלישית שממנה כדאי הכי לפחד היא פרמיס שלא חשבנו עליו מספיק. זו האפשרות המסוכנת ביותר משום שאנו חושבים שיש לנו על מה להישען בזמן שהדבר אינו נכון ולמעשה כאילו אין לנו פרמיס בכלל. פרמיס בוסרי לא יכיל בחובו אפשרויות רבות לפיתוח ויקרקע לנו את העלילה.

 כיצד נדע שהפרמיס שלנו הוא טוב? את המשוואה הבאה לקחתי ממורה לתסריטאות בשם קארל איגלאסיאס ולא מטרובי שכן לטעמי ההסבר שלו מקיף יותר לגבי הפרמיס. לפי טרובי המבנה של פרמיס הוא פחות או יותר – כאשר X קורה, הגיבור מנסה להשיג את Y ומסיים עם Z. זהו תיאור מצוין ותמציתי אך כשבור כמוני נתקל בו לראשונה קשה לי ממש להבין מה אני עושה עם זה.

 לפי איגלאסיאס פרמיס הוא למעשה משפט המכיל את כל חלקי העלילה. הדבר נראה כך – פלוני שסובל מ_____ נתקל יום אחד ב_____ ומנסה להתגבר על כך על ידי שמחליט להשיג את_____אלא שבהמשך קורה_______ומביא את פלוני להכרה שסובל מ______. עתה כשפלוני מודע לבעייתו הוא מחליט לנטוש/להשיג את המטרה שהציב לעצמו. זו כל התורה על רגל אחת. כדי למלא את החסר וליצור פרמיס טוב צריך לשלוט במבנה. אלא שגם אם נמלא את המשבצת ונצא בסדר עם ההנהלה, ניישר את הקו עם שאר הכותבים שמקצוענים שמכירים את העבודה אך מכאן מתחיל הקרב של מי יצירתי ומעניין יותר. בקראטה אומרים שחגורה שחורה זו רק תחילת הדרך, עד אז אנו אפילו איננו נקראים לוחמים אלא תלמידים. הדבר זהה לטעמי גם בכתיבה.

 וכיצד נדע שאנו יצירתיים? אין לכך תשובה בדוקה אך סיעור מוחות בנינו לבין עצמנו יכול לעזור. לא כדאי ללכת על הפרמיס הראשון אלא לכתוב כמה כאלה. לפי טרובי גם זה אינו מספיק. טרובי טוען שאנו צריכים לבדוק בכל הפרמיסים שכתבנו מהי המגמה שחוזרת על עצמה בכולם. זהו הקול הפנימי שבתוכנו שמגיח מהלא מודע. שם נמצאים נכסינו היקרים ביותר ועתידנו התסריטאי. אנו צריכים לזהות במודע מה יושב על ליבנו לדקור את הנושא במדויק. לאחר מכן להמציא את הפרמיס שהכי נאמן לנושא ובעיקר שמכיל בחובו כי הרבה אפשרויות של חקירה עצמית.

 הקול הפנימי הוא הדבר שמייחד אותנו מכותבים אחרים. פה טמונה הצלחתנו ולא בניסיון לייצר תסריטים מסחריים. הדבר הכי מסחרי לפי טרובי הוא להיות נאמנים לקולנו הפנימי. כולם יודעים שסקס ואלימות מוכר וגם אם נבחר להשתמש בכך אנו חייבים לכפות את הקישוטים הללו לעלילה אותנטית ואמיתי המבוססת על פרמיס יציב ויצירתי הנובע מתוכנו. כל סטייה מהקול הפנימי תוביל אותנו את הקלישאה והזיוף. תסריט הנו בסופו של דבר תדר רגשי המוגש על ידי בחירות שכלתניות ולא בחירות שכלתניות שמוגשות על ידי בחירות  סכלתניות אחרות.

 טרובי טוען שאף על פי שכדאי לכתוב על נושאים בהם אנו בקיאים, התסריט צריך להיות מבוסס על תהליך פנימי שבעצמנו לא פתרנו. הדבר מבטיח לנו שהכתיבה תהיה אותנטית. כתיבה על תהליך שכבר פתרנו תהיה נטולת סיכונים ולכן מותחת ומרגשת פחות. אם אנחנו לא נרגיש בזמן הכתיבה, אף אחד אחר לא ירגיש בזמן הצפייה. תסריט זהו תדר רגשי! כתיבה מהמקום שמצית בנו את הרגש גם תצית בנו את הדמיון והחומר יהיה יצירתי יותר.

 אל לנו לשכוח שפרמיס זהו שלב שעליו ייבנה תהליך כתיבה של בין חצי שנה לשנה, לעיתים אף יותר. לכן כדאי שתהיה זו קרקע יציבה.

 בהצלחה.