האם כדאי להיות קולנוען בישראל?

האם כדאי להיות קולנוען בישראל?

לפני שאתם רצים להירשם לאחד מבתי הספר לקולנוע, מעבר לבדיקה של איזה בית ספר הכי טוב או מתאים לכם שזהו אינו נושא המאמר – כדאי להבין מעט על המצב בתעשייה הקטנה והענייה שלנו. בישראל עשרות בתי ספר לקולנוע, משחק, תסריטאות, צילום ועריכה שמוציאים מדי שנה מאות עובדים חדשים לתעשייה אך למעשה רק אחוז קטן מוצא תעסוקה.גם לאחר שמצאת תעסוקה, לרוב לא תהיה זו התעסוקה שלשמה הלכנו ללימודי הקולנוע או המשחק וגם אם נביים, נכתוב או נשחק, סביר להניח שיהיה זה בטלוויזיה ולאו דווקא בקולנוע.

 אף אחד לא מבטיח באיזו תוכנית או פרסומת זה יהיה ואנו עלולים למצוא את עצמנו חולמים היצ'קוק, קופולה או רובט דה נירו אבל תקועים באיזה סט במתנ"ס כלשהו באזור המרכז עם משכורת של שוטף + תתבע אותנו על הלנת שכר.

 אגב, למרות שלכאורה המצב התעסוקתי בטלוויזיה טוב יותר, אל לנו לשכוח שמדובר בגוף מסחרי נטו שנאלץ לעתים לרדת למכנה הנמוך ביותר כדי לסחוט רייטינג למפרסמים. בנוסף זו הממלכה הבלעדית של דוד קומבינה וסבתא פרוטקציה ולא בטוח שדמכם שייך לצבע הכחול של משפחת הקשרים.

 במידה והשתחלתם לשם סביר להניח שבתחילה תמצאו עצמכם כתחקירנים זוטרים או עובדי הפקה מתוסכלים. לא תמיד תהיה שם העין שתקלוט אתכם ותעלה אתכם על נס וגם אם תהיה שם לא בטוח שאכפת לה מכם או מכישרונכם.  

 כולנו שחקנים וכולנו במאים וכולנו כותבים תסריטים בראש, ישנה רק בעיה אחת והיא שכולנו חולמים להשיג אהבה, להתפרנס בכבוד ולא בביזוי ובעיקר לעשות את מה שאנחנו אוהבים. הקולנוע לדעתי הנו, בסופו של דבר האמצעי להשגת אושר ולא המטרה שמחירה וויתור עליו.  

 במהלך הדרך אנו נאלצים לקחת סיכון שלא בטוח שהיינו לוקחים אם היינו מודעים למחיר שאותו הסיכון יגבה מאיתנו מראש. אף אחד מאיתנו לא הלך לתחום כדי להרוויח משכורת מינימום או משכורת לא קבועה. אף אחד מאיתנו גם לא רוצה לחכות לגיל ארבעים כדי לגעת בהצלחה ולהביט לאחור ולראות שבדרך שכחנו את כל השאר.

 עצתי הראשונה לפני בעיקר לצעירים שכדאי כבר אחרי הצבא מיד ישר לעוף ללימודים. עד 24 לסיים לימודים, לתת את הנשמה למקצוע ולהעניק לעצמכם שנה-שנתיים- גג שלוש לנסות לתפוס את הגל ולשלם כמעט כל מחיר. הסיכויים נגדכם ואם זה לא יצלח הפער של חבריכם מכם עדיין קטן.

 הגעתם לעשרים ושבע ואין שום דבר באופק, אל תזנחו את החלום אך מיד עשו הסבת מקצוע למשהו יציב שישאיר אתכם על הגלגל. חבר'ה – זה לא נעים להיות נהג בשלושים וחמש שכיכב בפרסומת וחצי בעברו ומברבר על הוליווד, פארמונט, טרנטינו ועל האזרח קיין. הקולנוע לא שווה את זה, החיים שלכם חשובים הרבה יותר – אל תגיעו לשם.

 העניין הוא שלשם הדרכים הקונבנציונאליות מביאות אתכם לצערי. קורא יקר – כמה בוגרי בתי ספר לקולנוע ומשחק אתה מכיר? אולי תוכל לומר לי במה הם עובדים? האם ראית אחד מהם דורך אי פעם על השטיח האדום? מתי ראיתם לאחרונה את פניהם על המסך? אם בכלל...

 עד כאן התעסק המאמר בלנסות ולמנוע כאב עתידי וכל מי שקריאת המאמר גורמת לו לוותר על הרעיון מראש או לנסות להוריד את בניו, בנותיו ומכריו אין מדובר בחלישות נפש או וותרנות אלא על פיקחון עיניים – התעשייה הזאת מייצרת בעיקר מובטלים!

 כל אדם שיחליט לוותר מראש אראה בכך הצלחה אישית שלו ושלי. המילים הללו נכתבו בדם וזו אינה מניפולציה זולה של איש שיווק שעושה עליכם טריקים ושטיקים כדי לגרום לכם לרצות יותר למרות שזה אולי נראה ככה. מי שמחליט ללכת על זה אני חושב שיש לי חלק נכבד מהידע ואעביר זאת בשמחה אך הדבר הראשון שההגינות מחייבת היא לכל הפחות לגרום לכם כבר עכשיו למצוא מקצוע נוסף לפרנסה ולהשאיר את האומנות כעסק צדדי.

 דוד שלי כל חייו עבד בתע"ש, בעשרים שנה האחרונות יש לו קייטרינג לאירועים בשעות הערב, יום אסל יום באסל. המשכורת מתע"ש מתקתקת כל חודש ובונה לו את הפנסיה, הוא לא חי בעוני ולא מתבייש בעיסוקו. סביר להניח שאת הוילה בכוכב יאיר בנה מכספי הקייטרינג ולא ממשכורתו השכירה – לשם אני מנסה להביא אתכם.

 ועכשיו למי שכן החליט בכל זאת שזה אצלו בנשמה ואין לו כל דרך או יכולת לנטוש את המקצוע. אני מציע שוב, פתחו מקצוע נוסף – אל תתנפצו על המזח!

 רובכם עדיין בגיל הרלוונטי. עשו זאת בפתוחה אם בא לכם או הירשמו לקורסים בהייטק אם יש לכם את היכולת, לשחקנים מבינכם אולי כדאי לעבוד בשיווק או מצגות, התסריטאים יכולים להקים אתרי תוכן באינטרנט. הבמאים והמפיקים לרוב יכולים לנהל דבר או שניים בחייהם – קדימה צאו לבנות קריירה!

 אורסון וולס היה סוכן ביטוח, לפליני היה מפעל יינות ואלו שניים מקודקודי המקצוע. גם הם ידעו – החיים חשובים מהאומנות, מה שאגב לפי כל סקר או כתבה בנושא לא מנע משניהם להגיע לפסגת היכולת האנושית בכל מה שקשור לקולנוע ואומנות.

 מעבר לכך תמיד נוח למורים לקולנוע או לחבר'ה בתעשייה להלל את מי שכבר הצליח ולאחר שהצליח. בהרבה ספרים כבר נכתב שסיינפלד זו סדרה על כלום ושהכלום שם הוא כלום מאוד חכם, קונקרטי וחיוני.

 אף פעם לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים כשהם אומרים שסיינפלד זו סדרה על כלום. בחנתי את הפרקים ובאמת זו סדרה על כלום כי הם מסוגלים לקשקש שם שעה על קרטון חלב ולקחת את הנושא מאה שמונים מעלות ולגרום לנו להשתין מצחוק. אך עדיין מה כל כך כלום בזה ובעיקר...עושים את זה גם בקוסבי, גם בבנדי ובאופן כללי זה מה שעושים בסיטקומים ובסטאנד אפ – מתעסקים בשטויות וגורמים לנו לצחוק מהן.

 מעולם לא היה לי האומץ לשאול את שאלת הסיינפלד והכלום בקול רם בכיתה אך כשהייתי דן בסוגיה עם עמיתיי הסטודנטים הייתי נתקל בהרמת גבה מצידם ותשובה פחדנית, ריקנית ורופסת בנוסח "ימשיך כבודו" תוך כדי הילולו של סיינפלד המהולל כבר ממילא.

 לאחר שנים יצא לי במקרה להיתקל באחת מהפרקים הראשונים של סיינפלד ובו סיינפלד פורש את משנתו על סדרה שכביכול רוצה לעשות ובה הוא מסביר שמדובר בסדרה על כלום ובעצם הסביר לקהל הצופים האמיתי שהסדרה סיינפלד היא על כלום. הכול התבהר לי באותו הרגע – סיינפלד זו סדרה על כלום משום שסיינפלד אמר לנו שהיא על כלום לאחר שכבר זכה בכל הפרסים.

 איפה היו כל הספרים והמרצים שממחזרים את דבריו היום אלמלא היה מכריז בפניהם על המידע? הסבירות היא שכל הספרים על כלומיותה של סיינפלד כלל לא היו קיימים ואינן אלא עוד ביטוי אומלל לדברי ההלל שנאמרים על המהוללים ממילא. מה איכפת לי להגיד שאל פצ'ינו שחקן מצוין ולתת לאחר להסיק שאולי יש במוחי מידע נשגב מבינתו לגבי יכולותיו של השחקן. ובכלל מי יעז לצאת נגד פאצ'ינו ולתקוף את הקונצנזוס.

 איני אומר שיש בעיה עם פאצ'ינו, השאלה היא אינה הוא אלא אני, האם אני הייתי יודע לזהות את פאצ'ינו אילו היה עומד מולי לאודישן בעודו שחקן אנונימי בן עשרים המתחרה על התפקיד? האם גדודי המהללים גם  אז היו לימינו?

 הבעיה לטעמי באותם דברי שבח והלל שהמשכם הטבעי הוא להסביר לנו שאנחנו לעולם לא נהיה דה נירו ושזה הזמן לרדת לקרקע היא שזהו הקצה השני של אותה הפחדנות. מה שגורם להם להלל את המהוללים זה בדיוק מה שגורם להם לזלזל במזולזלים.

לזכותם ייאמר שאני מודה שאין דבר יותר מעצבן מישראלי שעומד מולך, חי בפלורנטין וחי בסרט שהוא הפליני הבא. בעיקר מה שמרגיז בכך היא האמונה שפליני של דורנו ישנו רק אחד והוא אנחנו. כשזה אנחנו אז מדובר בחלום, כשזה הוא אז הוא תקוע בסרט.

 עד כמה שזה אולי נשמע מגוחך, לצד הציניות אני מאמין שלא רק שיש בתוכנו את הפליני הבא אלא ישנם בינינו שישאירו לו אבק, וגם לטרנטינו וגם לכל אבותינו הרוחניים שהקולנוע הוליד.

 הסיבה אינה ציונות וגם לא אופטימיות עיוורת. גם לא בלקקנות או ברצון למצוא חן. תציצו בסטטיסטיקות על ההיי טק פרי המוח היהודי והישראלי בפרט. תביטו על צבא הגנה לישראל שמחבר כמה קרטונים באיזולירבנד ומצליח למכור את ההמצאה לכל הגנרלים בעולם. סליחה אבל בתחומים האלו אנו מעצמה! לא פליני, לא טרנטינו – אנחנו! אנחנו הישראלים ממציאים סטארט אפים ועושים להם אקזיטים בשביל מאתיים מיליון שקל – מדוע זה לא כך בקולנוע?

 בלונדון מלמדים על אריק שרון, היום שמעתי שפייסבוק זוממים לקנות את וויז שהמשרדים שלהם ארבעה קילומטר מהבית שלי, בכמה מאות מיליונים. ההנהלה של וויז מזמינים בצהריים את אותו אותו הזבל המטוגן בשמן מקום המדינה שאני מזמין בטייק אווי. הם תקועים בבוקר באותו הפקק שלי, בוהים כמוני באח הגדול וחוטפים דו"חות חנייה מעיריית רעננה.

 מדוע וויז הם מיניטורה ישראלית של ביל גייטס ומארק צוקרברג? מדוע לעומת זאת אנשי הקולנוע רק חיים בסרט שהם פליני? מדוע כשזה מגיע להייטק אף אחד לא משתחווה לסטיב ג'ובס אלא מנסה לגרום לו לקנות את הסטארט אפ שלו?

 מדוע כשזה מגיע להייטק אנחנו מעצמה אבל בקולנוע מסבירים לנו שסיינפלד זה על כלום, לא מבינים איך אנחנו לא מבינים זאת ולאחר מכן מסבירים לנו בעדינות שהוליווד זה שם ואנחנו כאן? הסיבה לכך נעוצה בפן הכלכלי ותו לא. המדינה לא מקצה כסף ובכך בולמת את היוצרים הישראליים וגרוע מכך – גורמת לבריחת מוחות מהתחום.

 במקרה שהחלטתם בכל זאת להכניס את הראש לתחום – הלינק למטה מציג לכם בראש ובראשונה את האסטרטגיה של איך לעשות זאת. לאן לשאוף, ממי ללמוד ודרך זולה והגיונית של איך לעשות זאת מבלי להיות תלויים באחרים. כמו תמיד – בשיראל עושים את זה חכם וזול ואחר כך מוכרים את זה ביוקר לעולם!