האדריכלות האקלקטית בתל אביב

בשנות ה-20 הפכה תל-אביב ממקבץ של שכונות גנים,  שהתרכזו בעיקר בין רח' הכרמל לנחלת בנימין, לעיר בכל מובן המילה. הבניינים שעלו לגובה 3 קומות , חייבו גיבוש של אופי בנייה עירוני, שכמעט לא היה קיים קודם לכן, תוך התייחסות להיררכיה של הרחובות , חללים עירוניים פתוחים ,ומוקדי פעילות.למרות שבתקופה זו נשבו באירופה רוחות מהפכניות , שחיפשו פריצות דרך חדשות באדריכלות , מרבית האדריכלים בת"א ביניהם האדר' אלכסנדר לוי,  יישמו בעיקר את הסגנון האקלקטי , שאפיין את הבנייה באירופה בסוף המאה ה-19. סגנון הבנייה ואף עיצוב הפנים ביטאו בעיקר את האופנות המקובלות בארצות המוצא של האדריכלים, עם השפעות אופנתיות של הארט-נובו. סגנון הבנייה  האקלקטי היה נפוץ בת"א בעשור הראשון של המנדט  הבריטי בא"י. בחזיתות הבתים שולבו עיטורים ממקורות השראה מגוונים שנבעו מעולם הדימויים המזרחי, המערבי , היהודי והארץ ישראלי.

כך קמה בעיר ערבוביה של כיפות וקשתות, גמלונים ופסלונים, עמודים ניאו קלאסיים ומעקות מעוצבים.מקבץ זה ביטא את האווירה הרומנטיקנית ששטפה את העיר באותם ימים. האווירה החברתית נטתה לקלוט כל רעיון חדשני  הן מבחינת האדריכלות והן מבחינת עיצוב הפנים. כך נוצר קרנבל ססגוני של "בתי חלומות", ביניהם נמנו בית קובלקין, בית הקזינו של  האדריכל יהודה מגידוביץ שנבנה ב- 1925 בית משפחת הררי שתוכנן ע"י אדריכל  טישלר 1928, ועוד..

תחת הסגנון האקלקטי ניתן לזהות מספר כיוונים שהנחו אדריכלים רבים ובינהם לדוגמה את האדריכל אלכסנדר לוי במבניו ובבית הפגודה בפרט, ואלו התאפיינו ,בקומפוזיציה סימטרית , עם הדגשים אנכיים – פונקציונאליים (חלונות ,דלתות) ודקורטיביים(אומנות), הטיפול הנפחי שבה בעיקר בהבלטת הארקרים ,ומרפסות עם מעקות, אלמנטים עיצובים שהדגישו את חזיתות המבנים ובעיקר אלמנטים שהדגישו את משקופי הדלתות, אדנים , פילסטרים, כותרות וקורות תמך.