אתר מאמרים
מעגל הכותבים
אתר מאמרים קהילתי
שלום אורח!

מאמרים » בריאות הנפש » אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית / הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי

אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית / הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי

מחבר המאמר: rubinorly
פורסם בקטגוריה: בריאות הנפש
המאמר נקרא 1367 פעמים
תאריך פרסום: 09.05.11
גרסת הדפסה | 0 תגובות
שיתוף מאמר זה שיתוף מאמר זה


אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית

הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי :

 

על פי קליין (1935) הבעיה המרכזית בחיים היא ההתמודדות עם התוקפנות והכלתה. קליין ראתה את התוקפנות כדחף מולד וגזרה את העמדה הסכיזואידית-פרנואידית מן ההכרח הדחוף להגן מפני חרדות רודפניות שמקורן ביצר המוות של פרויד.בהתבססה על עבודתה עם ילדים ומבוגרים פסיכוטיים, היא תיארה את מצבו של הרך הנולד במונחים של חרדה מפני איון, הנובעת מתחושת כח הרסני  גולמי ומכוון-עצמי של תוקפנותו שלו.מכך נגזרה התבנית העיקשת של בריחה מפני החרדה הזו,מפני התחושה שעצם הקיום שלו נתון בסכנה. האופן שבו מתמודד הרך עם תוקפנותו נגד עצמו,היא דרך החזקתה בקשר השנוא עם ה 'שד הרע', הנמצא במרחק בטוח (בפיצול) מהקשר האהוב עם ה 'שד הטוב'.

לפי קליין (1932) האני הפרימיטיבי משליך מנה של אימפולסים מכווני-עצמי אל מחוץ לגבולות העצמי "אני יוצר את ה 'שד הרע' באובייקט שחיצוני לי, שמנסה להרוס אותי ואני מנסה לברוח מ 'שד רע' זה וגם להרוס אותו" .התינוק לא יכול לחיות רק בעולם מלא תוקפים ולכן משליך מיד גם אימפולסים אוהבים המוכלים בתוך הנרקסיזים הראשוני אל תוך האחר בעולם החיצוני ובכך יוצר את ה 'שד הטוב' שמגן עליו וכדברי קליין "ואני בתמורה מגן עליו ואוהב אותו".

בזמנים קשים, כמו במצבי אובדן, טראומה, דחייה ותסכול כבדים, הופכת התוקפנות כה גדולה, עד שהיא מאיימת למחוק את עולם האובייקטים שלו ללא ניצולים ואז חלה הנסיגה אל הביטחון המסופק על ידי העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ושל ההגנה המאניות.

כשבמציאות הפנימית חסר הארגון הנדרש של חווית אהבה ושנאה כלפי אותו אובייקט, שזוהי התנועה ההתפתחותית לכיוון העמדה הדיכאונית, כפי שקליין(1940)תיארה אותה כיכולת לתפוס את האובייקט כשלם, כשפנטזיית ההרסנות רווית החרון כלפי האם המתסכלת, אשר נהרסת (שנובעת מדחפים תוקפניים), פוגשת את פנטזיית התיקון (שנובעת מדחפים ליבידינליים), כך שאותה האם, היא גם האובייקט האהוב, אשר כלפיו חש הילד הכרת תודה ואכפתיות.

 

ביון(1967)מצא את הקשר בין הפרגמנטציה הפסיכוטית לבין סוג ההתקפות צרות העין שקליין תיארה, אלא שמה שהותקף לא היה רק האובייקט עצמו, אלא חלק מנפשו של ילד שהיה קשור לאובייקט ולמציאות בכלל. ההתקפה אינה רק התקפה בפנטזיה על האובייקט, אלא גם התקפה אוטו-אימונית של הנפש על עצמה. על המנגנון התפיסתי-קוגניטיבי של הילד עצמו. התקפה שהורסת את בוחן המציאות (היכולת להבחין במציאות ולהבין אותה) והורסת את היכולת ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים.

 

בהמשך לכך, ביון בחן את מושג הזדהות השלכתית של קליין שטענה שקטע מסוים של העצמי נחווה כממוקם באדם אחר ונשמר החיבור לחלק המגורש על ידי הזדהות לא מודעת.ביון שינה אותו מפנטזיה בנפשו של אדם אחד לאירוע בנפשם של שני אנשים וכך החל לקשור את הפיכתו של המטפל למיכל עבור התוכן המנטאלי שמיקומו המקורי בחוויות המטופל.

 

ביון(1967) דימה את התינוק כמלא תחושות מטרידות שהוא אינו יכול לארגן אותן או לשלוט בהן, ואז הוא משליך את התוכן המנטאלי- החרדות, המצוקות, את כל מה שנחווה כמאיים עליו, כלפי האם (במאמץ לברוח מהשפעותיו המזיקות והתוקפניות) והאם, באמצעות הרוורי, קולטת את הדברים ונותנת להם להתעורר אצלה ובמובן מסוים מארגנת את החוויה עבור התינוק, שעתה יכול להפנימה בצורה נסבלת. (בטיפול זה לעשות מנטליזציה לקונקרטי)

כשיש פגיעה ביכולת האם לרוורי, האם פוחדת מהשתלטות וחודרנות הילד וצרכיו(הרגשות הקשים שלו) לתוכה, פוחדת מקשר וקירבה ואז היא לא מאפשרת לתינוק לעורר בה רגשות אלה, ואז אין לה מקום להכיל והילד חווה שהמצוקה שלו נידחת החוצה ואז יש השלכה מאסיבית יותר של חלקים מעצמו מתוך חיפוש נואש אחרי אובייקט מכיל או  מתייאש ונסגר.

תהליכים אלה מדלדלים את העצמי , אלא אם פוגשים באובייקט מכיל, שמאפשר את חיוניות התינוק.ביון מסביר את הקלקול ביכולת האם לרוורי, כמעודד את החלקים הפסיכוטיים

 

בטי ג'וזף (1989)ואוגדן(1986)מאמינים כי הדבר המרכזי הוא צורת החיבור והניתוק בין המטפל למטופל בכאן ועכשיו בקשר הטיפולי וסביר שההשלכות של המטופל לא יקלטו בנפרד מהקונפליקטים והכמיהות של המטפל, אלא, גם דרכם ונותנים משקל חשוב לעבודה עם הקאונטרטרנספרנס. הניסיונות להרוס, החוסר תקווה והניתוק, הם בעצם ניסיונות פרימיטיביים מצד המטופל לתקשר ולשתף במצבם הנפשי.

 

ויניקוט (1965,1949) עקב באינטנסיביות ולאורך תקופה אחר ילדים ואימהות משתי קבוצות: בריאים ובעלי הפרעות ובמקביל עקב אחר פסיכוטיים בתסוגה והגיע לכדי ראיית הפסיכוזה והפרעות עצמי כוזב כ"מחלות של חסך סביבתי". את הקשיים העמוקים של דוד, אני מבינה דרך החסרים והחסכים  בטיפול האימהי, היעדר סביבה מחזיקה ומאפשרת ,וככאלה, הם שהניחו את היסודות לפגימות ביחסי אובייקט וביכולת האינטגרטיבית שלו.

ויניקוט רואה בהפרעות הבסיסיות בעצמיות((selfhoodכצומחות בשלבים מאד מוקדמים. הוא מתאר את הרך הנולד כ"נסחף בזרם של רגעים שלא עברו אינטגרציה (בשונה מדיס אינטגרציה), שבהם עולים צרכים ומשאלות שלעיתים מקבלים מענה ולעיתים לא והם שבים אל תוך הסחף "כשמשאלות אלה שבות ועולות, האם הטובה-דיה חשה את תשוקותיו ומעצבת את העולם סביב הילד כך שיענה על תשוקתו. זוהי המושקעות האימהית הבסיסית, שהאבטיפוס המרכזי להיענות רחבה זו היא ההיענות של האם המניקה ('שחרור' חלב אם)

בחיים הטרום לידתיים ובחיים המוקדמים שלאחר הלידה התינוק תלוי באופן מוחלט ב 'אם-סביבה' ובזמן הלידה, האינטגרציה, על אף שכבר החלה, אינה כל כך מתקדמת ואז החרדות הראשוניות  מתעוררות ולתינוק אין עדיין הגנה מגובשת ולכן החרדה נחוות כהרס טוטאלי וההגנה מפניה מביאה לכדי ניתוק ובידוד(מהגוף של האדם ומהאחר).רק סביבה שמסוגלת להיענות לצרכיו,יכולה לקדם אינטגרציה, אך בזמן שזו לא מסופקת,שברירותה תגיע לכדי שבר בתקופות משבר ואובדן ,עד הטלת ספק בשלמותו ושפיותו(ויניקוט,1962)

 

ויניקוט(1960) רואה את דחף התוקפנות ככזה שתפקידו לתת חיים (בשונה מקליין שהנחתה היתה שתוקפנות נובעת מיצר המוות ותפקידה להרוס ולהמית. לדבריו, אין צורך לייחס לתוקפנות מולדת, חשיבות רבה יותר מכל הדברים המולדים האחרים, לעומת זאת, יש שוני רב בין בני האדם, הנובע מן ההבדלים בחוויות הילדות שלהם, בהתאם לאיך נשאו אותם או לא נשאו אותם דרך שלב התקפת האובייקט. יתר על כן, לדבריו, תינוקות שעברו ליווי טוב דרך שלב זה, צפויים להיות תוקפנים מן הבחינה הקלינית יותר מתינוקות שלא זכו לליווי טוב, ושתוקפנות לגביהם היא דבר שאין להכילו, או דבר שהם יכולים לשמרו רק בכך שהם עצמם מועדים להיות אובייקט להתקפה.

אם ממשית השורדת את הרסנות התינוק, השבה ומחזיקה את חוויתו של התינוק בשלמותו, כשמעגלי האהבה, התסכול, ההרס רווי השנאה, מעמיקים את היכולת של הילד להישאר קשור לאובייקטים שלמים ולהרגיש שיכולות התיון שלו מסוגלים לאזן ולפצות על הרסנותו. באופן זה הורות טובה דיה, יכולה לשכך את החרדה הרודפנית ולעמעם את אימת האיון שזו מטילה. 

במושגיו של ויניקוט (1971) אם אשר אנינה מסוגלת להיענות לתינוק ולשמש לו מראה שתשקף/תהדהד/תחזיר את עצמיותו, מותירה אותו ללא חווית עצמי מגובשת.

קוהוט (1981) מתאר את היעדר אישור זה כהיעדר ה 'חמצן הפסיכולוגי' .

"הפסיכוזה החבויה של הדמות ההורית המתכחשת למציאות קיומו של ילד ומתייחסת אליו כאל חפץ או כאל שלוחה של עצמה,יוצרת סביבה פסיכולוגית אנאירובית".

 

כאשר נכשלה הסביבה ההורית,המוקדמת, המטפל הופך לתחליף האמיתי לסביבה המחזיקה, הנעדרת של העבר ובמהלך הטיפול מוטלת עליו המשימה של להכין את המטופל ל"אנליזה נוירוטית, על ידי עצם ההחזקה(ליטל,2005)

 

 



אודות מחבר המאמר:

אורלי רובין



דירוג המאמר: 4.4

תגובות למאמר אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית /   הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי תגובות למאמר אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית / הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי

עד כה לא נרשמו כל תגובות למאמר אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית / הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי. רוצה להיות הראשון? לא ניתן להגיב למאמר זה בשלב זה. התגובות סגורות.

מאמרים נוספים בנושא בריאות הנפש

טיפול פסיכולוגי – חלון לנפש
טיפול פסיכולוגי – בראש ובראשונה
טיפול פסיכולוגי – מי שעומד מאחורי ומצדדיי ותומך בי
טיפול פסיכולוגי – לא רק כשקשה
ספא בראשון לציון – כיף בעיר היין
חמאם טורקי – הנאה חמימה
מכון ספא בחולון – תתרגלו לאיכות
חבילות של נופש
למה לבחור בטיפול התנהגותי קוגניטיבי?
הדרכת הורים- הצבה של גבולות בגיל הרך
הפרעת אישיות גבולית: היכן עובר הגבול?
ADHD– ריטלין, סטרטרה, דקסדרין או טיפול טבעי
הפרעות חרדה - כיצד הן מגיעות?
אורלי שדה על"חי וקים!"
הצחוק בנושא הבריאות

הנך נמצא כאן: אורלי רובין פסיכותרפיה פסיכואנליטית / הקשר בין שורשי התוקפנות לבין תהליך בנית העצמי האמיתי.

פרסם את מאמריך באתר! פרסם את מאמריך באתר!
תהנה מחשיפה מקצועית בחינם ואפשר לאלפי גולשים פוטנציאליים להיחשף לדעותיך.
פרסם מאמר.