מכירים את האנשים האלה שמסתובבים בעולם בחוויה פנימית שאין אמון באף אחד אחר?

אולי במקרה גם אתם כאלה? אם כן, אולי כדאי לכם לבחון את המערכת הפנימית של הציפיות והאכזבות שלכם.

מירב האכזבות שלנו מתנקזים דווקא מול האנשים הקרובים לנו ביותר. ככל שהתלות שלנו בבן אדם גדולה יותר האכזבה שלנו ממנו תגדל בהתאם.

באופן כללי, כבני אדם בוגרים הדרך שלנו לבחון האם הציפיות שלנו הם ברות מימוש היא לבחון אותם באמצעות המוח, באמצעות התודעה. הבעיה מתחילה כאשר קיים בתוכנו נתק בין המוח לרגש. כאשר הגיל הרגשי שלנו הוא צעיר מאד אין  לתודעה שלנו אין את היכולת הישירה להשפיע על הרגשות שלנו.

כילדים, התודעה שלנו, כלי החשיבה הרציונאליים שלנו אינם מפותחים עדין. ולכן כילדים, כאשר אנחנו חווים אכזבה או מתמודדים עם ציפייה שלא מומשה הכאב הנלווה לכך הוא גדול מאד. כיוון שאין לנו עדיין את היכולת לנהל את הרגשות שלנו באמצעות התודעה אנחנו נשארים עם הכאב שמלווה לאכזבה ולא ממש יודעים מה לעשות איתו. אם הכאב מקבל מענה מצד הסביבה, מצויין. הוא מתפוגג ונעלם. אבל אם הכאב לא מקבל מענה מצד הסביבה, על מנת להמשיך לשרוד אנחנו מדחיקים אותו באופן אוטומטי.

כילד, הציפיות הטבעיות שלי הם ציפייה לחום, למגע פיזי, לאינטימיות, לרוך, לאהבה, לקבלה, למילה טובה, לעידוד, לניחום כשכואב לי, למילה טובה, לתחושת ביטחון, לתחושה שאני רצוי כמו שאני ועוד. ככל ש יותר ציפיות שלי לא קיבלו מענה, יש בתוכי יותר כאב ואכזבות מודחקות. לאט לאט, אני לומד גם להדחיק את הציפיות שלי על מנת להימנע מהכאב שמלווה לאכזבה מחוסר התממשות שלה.

אני מדחיק הן את הציפיות והן את הכאב המלווה להם לתוך תת המודע. אני אומנם מונע מעצמי את ההתמודדות המודעת עם הכאב. אך לאט לאט הציפיות והכאב המודחק שלי הם אלה שמתחילים לנהל לי את החיים. אני הופך לאסיר שלהם.

כבוגר, כיוון שאני פוחד ומסרב להתמודד עם הכאב הרגשי המודחק שלי, אני מנסה להימנע מסיטואציות שעלולות להציף לי או להזכיר לי את הכאב הפנימי הקדום שקיים בתוכי. אז אני נכנס לדפוס בעייתי, אני מפסיק לבטא את הרצונות שלי. אני מפסיק לבטא את הרצונות שלי על מנת שלא אאלץ להתמודד עם החוויה ששוב התאכזבתי ושוב הרצונות שלי לא קיבלו את המענה הרצוי.

אבל כיוון שהרצונות שלי עדיין קיימים בין אם אני בוחר לבטא אותם ובין אם לא. אני נכנס לדפוס של ציפייה חשאית. אני אומנם לא מבטא את הרצון שלי, אך אני עדיין מבטא שהזולת יבין אותו ויענה אליו. אני עדיין מצפה שהרצון שלי יקבל את המענה הרצוי.

כאשר הציפייה הסמויה שלי לא מקבלת מענה, אני מתאכזב וזה כואב. אך, כיוון שכל התהליך הוא פנימי, הכאב שלי אינו גלוי. אני מסתיר אותו. וכיוון שהכאב שלי סמוי, אני גם לא מקבל אליו הכרה ונחמה. אף אחד לא יודע שרע לי ושכואב לי ושאני מאוכזב. זה מעורר בי תחושת בדידות וכעס. כיוון שאני לא מסוגל לדבר על מה שקורה בתוכי, אני צובר את הכעס עד שאני מוצא מקום לפרוק אותו. אך תמיד אני אפרוק את הכעס במקום שאינו קשור כלל לכאב הפנימי שלי.

אתם מכירים את זה שפתאום בן או בת הזוג שלכם מתנפלים עליכם על משהו שטותי? מכירים את זה שהילד שלכם מתעצבן על דברים שוליים? זה קורה כיוון שיש בתוכם כאב כתוצאה מציפייה פנימית שלהם שלא בוטאה.

לדוגמא, היה לי היום יום הולדת של גיל משמעותי וציפיתי שהקרובים שלי יחגגו לי באופן מיוחד. לא ביטאתי את הציפייה שלי, לא אמרתי להם על כך כלום. אך ציפיתי שהם לבד ירצו להפתיע אותי. כאשר זה לא קרה מאד התאכזבתי והרגשתי שלא אכפת להם ממני. אך לא באתי ודיברתי איתם על כך. כך שהם לא יכלו לבוא ולפייס אותי או לנחם אותי. עכשיו הכאב כבר עבר אצלי המרה לכעס. ובהזדמנות הראשונה שהם עשו טעות קטנה ביותר התפוצצתי עליהם בכעס על משהו אחר לגמרי. בלי שהם באמת יבינו איך זה נפל עליהם.

ציפייה אמורה להגיע עם ביטוי ואז היא מפסיקה כבר להיות ציפייה והתהליך הסמוי הזה נפסק. ברגע שאני מבטא את הרצונות שלי ולומד לבקש זה מהלך תקין ונורמאלי. זאת אינה התנהלות בריאה כאשר יש לי ציפיות ואני לא מסוגל להביע אותם.

כאשר יש לי ציפיות שאני לא מסוגל להביע ולבטא זהו מתכון בטוח לכאב ריגשי, לניכור ולתחושת בדידות.

על מנת לחיות חיים בריאים בעלי בחירה רגשית אנחנו חייבים ללמוד לבטא את עצמנו. אנחנו חייבים ללמוד לבטא את הרגשות שלנו. לבטא את הצרכים שלנו. לבטא את הכאב שלנו. כאשר אנחנו רוכשים את היכולת לבטא את עצמנו בצורה מלאה אנחנו מתבגרים רגשית ורוכשים את היכולת לנהל את הציפיות ואת הרגשות שלנו באמצעות התודעה.

לחיי ההגשמה עצמית שלכם,

חני